ו. צורת כתיבת "קדש להוי'"

שורה אחת ושתי שורות – ירידת הדורות ועלית הדורות

דברנו אתמול בערב על כך על הציץ שעל המצח כתוב שם "קדש להוי'", והפירוש העליון שהכהן אומר על עצמו שאני קדש לה'. אבל בבית שני – וזה צריך להוסיף להסבר של אתמול – כתוב "קדש להוי'" בשורה אחת, כי לא היה גילוי שם הוי' דלעילא. כשאין גילוי שם הוי' דלעילא כותבים בשורה אחת, וכך אמר רבי אליעזר בן רבי יוסי "אני ראיתיה ברומי והיה כתוב בשורה אחת". אתמול הסברנו שזה רק בגלל שהרגישו שאין גילוי של הוי' דלעילא, כי הבית הולך ומתדרדר. כל הענין של עמלק זה "דר דר" – או שיש עלית הדורות או ירידת הדורות. כשמרגישים ירידת הדורות כותבים בשורה אחת, וכמרגישים שיש עלית הדורות – שהמשה רבינו שבכל דור יותר מהדור הקודם (כך הוא מימות האריז"ל), ו"מרדכי בדורו כמשה בדורו" ממש – אז כותבים בשתי שורות. לא הסברנו, אף ש"הא בהא תליא", שהפשט הוא שהכה"ג בבית שני לא יכול להעיד על עצמו שאני "קדש להוי'", כי הכהנים לא היו צדיקים, לכן צריך לפרש "קדש להוי'" באחד משלשת הפירושים האחרים. הא בהא תליא, בגלל שלא היה צדיק בדור שיכול להעיד עליו קדש להוי', שהרבי יכול להסתכל עליו ולומר שאני רואה כאן עצמות ומהות בתוך גוף, אז המצב ביש והולך להיות חורבן הבית ר"ל. לכן אז, בסוף בית שני, כתבו בשורה אחת ולא בשתי שורות.

קדש ל-הוי' (גירסת הגמרא) או קדש-להוי' (גירסת הרמב"ם)

בגמרא שלנו כתוב "קדש ל" למטה ו"הוי'" למעלה, אבל בגמרא של הרמב"ם היה כתוב "קדש" למטה ו"להוי'" למעלה. רוב המפרשים שרוצים להבין פשט אומרים שהפשט נוטה לגרסת הרמב"ם, אבל כל כמה שהפשט נוטה לא לחלק מלה באמצע, הגירסא שלנו בכל אופן זה "קדש ל" למטה ו"הוי'" למעלה. ארבע אותיות למעלה וארבע אותיות למטה. ברור שהרבה יותר סודי לומר "קדש ל" למעלה ו"הוי'" למטה, וזה גם סימטרי מבחינת מספר האותיות. המפרשים אומרים שזה לא היה ממש למעלה למטה, אלא או בהמשך השיטה יותר גבוה, או – לפי הראב"ד – אותיות הוי' הן בעצם יותר ימינה מ"קדש ל" בשורה שתחתיו. בכל אופן, תמיד כשקראתי את ה"קדש ל" למטה ו"הוי'" למעלה – חשבתי שזה עליהן ממש (צריך לחפש אם יש שיטה כזו). מה הסברא שזה כן יהיה ככה? כי כתוב שזה בין העינים. ת"א מתרגם "מצח" "בית עינוהי", אבל יש ת"א קדום – שאומרים שזה הנוסח האמיתי – שאומר שזה "בין עינוהי". לפי זה, וגם על פי פשט, ה"בין עיניך" של הציץ הרבה יותר מ"בין עיניך" של התפלין – לא רק שיותר קרוב, אלא שהמצח נקרא כך. כדי שהמילים "קדש להוי'" יצא "בין עיניך" צריך שזה יהיה ממש זה מעל זה. כתוב שלא כותבים את זה ארוך על כל הטס, אלא מצמצמים – אם זה בהמשך אחד (לא משנה אם שורה אחת או שתים) אז צריך לצמצם שיהיה בין העינים, אבל יותר מצומצם ותועלתי לעשות את זה ממש אחד מעל השני. בכל אופן, לעת עתה לא ראיתי מי שכותב שזה ממש מעל.

בכל אופן, מה שאמרנו אתמול, שלפי בן הרמב"ם ש"קדש להוי'" הולך על הכהן בעצמו, הכי עצמי לכתוב "קדש ל" ואז "הוי'" (לא כשיטת הרמב"ם בחלוקת האותיות). בחכמת הגימטריא זה גם יוצא הכי טוב – כפולה 13 מעל כפולה 7 (זוג מאד יפה בחכמת המספר). רק לסיום: כשה"קדש ל" למטה זה בגימטריא משיח בן דויד, כפי שכתוב אצל גורי האר"י (כמו בדה"י, שזה שבחו של דויד המלך שכותבים אותו מלא), ודווקא ככה זה כפולה של דוד, דוד פעמים אל, ז"פ טוב מאד. "קדש ל" זה כפולה של ז ו"הוי'" כפולה של יג – זיווג של ז ו-יג, ב"פ יג ו-סב פעמים ז. ב ו-סב יחד זה סד, ח בריבוע, ויחד עם ה-יג וה-ז זה חן-הוי' – חנוך – 84, שזה ד"פ אהיה. במקום לצום פד צומות לתיקון הברית אפשר רק להשתכר בפורים עד דלא ידע. כתוב ש-פד צומות זה ד"פ שם אהיה. אם מחברים את האותיות של למעלה ולמטה אז יחו"ע (יה) הולך עם קד ו-וה עם של. אז האותיות הראשונות יוצרות קידה, מלשון "ויקדו וישתחוו" – מה רש"י אומר על הפסוק הזה? שהשתחויה זה פישוט ידים ורגלים וקידה זה שהקדקד (המצח) מגיע לקרקע. עיקר ההתבטלות בפועל זה הקידה, ואחר כך יש השתחויה. כמו שכותב שמי שרואה את הציץ נופל על האף, על הקדקד. היו רק חכמים מיוחדים שידעו לעשות קידה, זה חד בדרא שיודע לעשות. מי שעושה קידה, יחו"ע, זוכה ליחו"ת, שזה שלוה. זה סוד הציץ, שכתוב שם "קדש ל" למטה ו"הוי'" למעלה.

הפסקת ניגונים