ח. שיחת הרבי – שלשת פסוקי "פסוק לי פסוקך" ששמע מרדכי

ביקשו קודם שיחה של הרבי, אז נסיים עם קיצור של שיחה אחרת של הרבי לגבי ג' הפסוקים: מרדכי בקש מתינוקות לפסוק לו הפסוק שלמדו באותו יום בחיידר. התינוק הראשון אמר "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא", השני אמר "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל" והשלישי אמר "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט".

שלש רמות של גדילה

הרבי מדייק שהפסוקים לא לפי סדר התנ"ך, אז צריך להיות איזה הסבר אחר לסדר הפסוקים. אז מסביר הרבי שזה שלש דרגות בעבודה, מלמטה למעלה: הדבר הראשון זה לא לפחד מהגוי (גוי זה לשון גוף, גויה). זה על דרך צואת אבי הבעל שם טוב לבעל שם טוב – שרוליק אל תפחד משום דבר שבעולם רק מהקב"ה. אחר כך "עוצו עצה ותופר" – יש בזה איזה שכל. הדבר הראשון זה רק איזה התגברות של תיקון הרגש, לא לפחד – לא מדברים על מה יהיה, לא מדברים על שום פן שכלי כאן. הפסוק השני כבר אומר "עוצו עצה ותופר וגו'" – אני מבין כבר שכל התכנונים שלהם זה הבל וריק, כי מי שקובע בסופו של דבר זה הקב"ה. הקב"ה לא מוזכר בפסוק הראשון, הפסוק השני זה כבר "עוצו עצה ותופר... כי עמנו אל" – יש בזה הסבר, טוב טעם, שכל מה שהם מתייעצים וחושבים לעשות זה הכל לא שוה כלום בגלל שהקב"ה שהוא קובע, "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום", הוא אתנו. כמאמר מוסבר, המלים "עמנו אל" במקום אחר בישעיהו זה שם של מלך המשיח (עמנואל = מיכל מהיטבאל). יש עמנואל אותיות ביום אחד של מעשה בראשית (יום בריאת האור, החותם "יום אחד", הכל אחד). בכל אופן, זה הפסוק השני.

מה שהרבי מסביר כאן, בקיצור, שיש כאן שלש רמות של גדלות מוחין. אם כי הכל זה תינוקות של בית רבן שאומרים את הפסוקים, אבל יש כאן עליה של מוחין. הדבר הראשון זה פשוט להשתלט על הפחד, והדבר השני זה להבין שה' איתנו ולכן שום עצה שלהם לא תצלח, והדבר השלישי זה "ועד זקנה וגו'".

אומרי הפסוקים – האב, הבן והאב

מה הפשט בזה? מי מזדקן כאן? על מי נאמר "ועד זקנה אני הוא"? הפשט הוא שזה הולך על עם ישראל, שגם שאנחנו מזדקנים, גם שאנחנו מאבדים את הכח החיוני שלנו – שנעשים זקנים – אבל הקב"ה בכל זאת איתנו, הוא אף פעם ובשום מצב לא עוזב אותנו. זה פשט הפסוק. ה' אומר שגם שאתם זקנים וכאילו לא שוים להשקעה אבל אני עדיין אתכם בכל מצב, "אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט". קודם כל, המיוחד בפסוק הזה – העליה העיקרית כאן – שה' אומר את הפסוק הזה. הפסוק הראשון הוא עצת האב לבנו, פסוק בספר משלי. כתוב שהתפקיד של האבא זה לתת קושי באופי של הבן, להשריש בו גבריות. אב-בן זה אבן, שבאבן יש קושי וכובד – שתי תכונות פיזיות שונות – ואנחנו תמיד מסבירים שהאב נותן לבן קושי והבן נותן לאב כובד (זה כיבוד אב). כאן זה פסוק בספר משלי, שהאבא אומר לבן אל תירא וגו'. אחר כך הבן עצמו מבין ש"עוצו עצה ותופר... כי עמנו אל" – את זה אנחנו אומרים. אחר כך ה' אומר את הפסוק האחרון. כמה "אני" יש בפסוק האחרון? יש 5 פעמים. 3 הראשון זה "אני" ו-2 האחרונים זה "ואני" בתוספת ו. אפשר לומר שאצל הקב"ה גופא זה איזה סדר של נרנח"י. זה כבר הרחבה.

הנקודה של השיחה שיש שלש רמות של גדילה, של גדלות מוחין, שהיסוד זה לא לפחד, אחר כך להבין שה' אתנו ולכן כל העצות לא יצלחו, ודבר שלישי זה להבין שגם כאשר נזדקן – בסוף הדורות, שזה הדור שלנו – גם לעת זקנה ושיבה של העם היהודי ה' אתנו. את זה ה' אומר ואני שומע את קולו מהדהד בפסוק הזה. יש כל מיני סודות בענין, אבל זה התמצית של השיחה של הרבי על שלשת הפסוקים.