הציץ – "פליאה דעת ממני" – "עד דלא ידע"

אמרנו שיש שני רמזים של חלוקת הבגדים – או ד-ד (זהב-לבן) או א-ז (ציץ-בגדים, וזה שאומרים שמונה בגדים זה רק בדרך הכללה). יש בפרק בעבודת ה', בביאור ג, דרוש על כל אותיות שם א-דני מה זה בעבודה. שם כתוב (עמ' כט), שה-א של שם א-דני זה ההתבוננות של "פליאה דעת ממני" בפרק קלט בתהלים, שהאבן-עזרא אומר שזה הפרק הכי חשוב ועמוק בתהלים, הכי נוגע לעבודת הנפש של האדם. זה הפרק הכי שייך לאדם מיצירתו, "ותשת עלי כפכה", ועד סוף ימיו, "ימים יוצרו ולו אחד בהם". שם יש "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" (שיש כמה ניגונים חסידיים דווקא על הפסוק הזה), ויש שם הרבה דברים מופלאים. אחד הפסוקים שם זה "פליאה דעת ממני", ומוסבר שזה ה-א של שם א-דני. ה-ד של שם אדנות זה "דלית לה מגרמה כלום". לפני זה יש הבחינה של "פליאה דעת ממני", וככה לכל אות יש התבוננות – נ זה "לפני שמש ינון שמו", נון, שזה שמו של מלך המשיח (קשור למזל דגים, המזל של חדש אדר, שזה עלמא דאתכסייא, רק צריך להוציא אותם ולאכול אותם). ה-י זה חכמה בסוף, חכמה תתאה, כבוד נברא. כל אות של שם א-דני יש לו ענין, וכמדומה שזה מוסבר שם קצת באריכות. אבל מה שנוגע לנו זה הציץ, "פליאה דעת ממני", וזה "עד דלא ידע" – "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", זה "פליאה דעת ממני". זה הציץ, אבל עם כל ה"פליאה דעת ממני", שזה בקור רוח, ככה מנצחים את קרירות הקליפה של "אשר קרך בדרך" של קליפת עמלק ("מצח אשה זונה" = כל המזגנים זה הכל עמלק...).

מעלת הציץ על הפתיל ועל המגבעת

אז אמרנו שהרמז העיקרי המיוחד לפורים, לפרשת תצוה, זה חלוקת בגדי כהונה ל-אז, והכח לנצח את המן-עמלק זה ה-א, הציץ, "על הפתיל על המצנפת", שלמעלה מכולם. הכלי יקר לא כותב את זה במפורש, אבל לפי זה יוצא שהציץ הוא למעלה מהפתיל שהוא על המצנפת. אף על פי שלכאורה המצנפת נראית הכי גבוהה, אבל בפנימיות הציץ מעליה. התיקון של העריות של הציץ הוא על התיקון של פתיל תכלת שהוא על התיקון של המצנפת – צריך להתבונן מה זה שלש הבחינות האלה. אבל הכל מתחיל מ"מצח אשה זונה". אשה זונה ר"ת אז ("מצח אשה זונה" ר"ת מאז – "קדם מפעליו מאז"). ה-א זה העיקר, זו האשה, וה-ז אלה הילדים שנולדים ממנה.

עזות מצח דקדושה – תנאי ראשון להיות חסיד

כתוב שיש שלשה תנאים להיות חסיד: הראשון זה עזות מצח, עזות פנים דקדושה. התנאי הראשון להיות חסיד חב"ד זה הציץ, עזות מצח של קדושה. עזות מצח של קדושה זה פשוט מאד – לא להתבייש בפני המלעיגים. זה יסוד היסודות, זה ההלכה הראשונה בטושו"ע – "הוי עז כנמר" – הכל בקור רוח, בלי להתרגש. זה הלעו"ז של "אשר קרך בדרך", "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק. אויביו אלביש בשת ועליו יציץ נזרו". זה הענין של פורים, ציץ נזר הקדש, עד דלא ידע, פליאה דעת ממני, אבל סוף לעמלק. לחיים לחיים!