התמודדות עם קליפות ה"אני"

שמנו לב שבפסוק האחרון, שזה השיא, יש ה"פ "אני" – אני אני אני ואני ואני – אפשר לומר שזה איזה חלוקה כמו נר"נ-ח"י. זה הכל הקב"ה, ה"אני" האמיתי (שדברנו עליו אתמול). זה מאד מחזק מה שדברנו אתמול בלילה שעיקר פורים זה התמודדות עם ה"אני", והתכלית זה הפסוק השלישי – "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא [נושא עון] ואני אסבול ואמלט". אמרנו בלילה שעיקר ה"אני" של הקליפה שהוא לא סובל – או לא סובל שמישהו נכנס לחדר שלי (מדין), או שלא סובל שמישהו יותר גדול ממני (עמלק). ברגע שעמ"י יוצא ממצרים ויש לו נסים זה מקומם את עמלק. ה"אני" של הקליפה לא סובל – לא סובל את הזולת בגלל זה או בגלל זה, אבל העיקר שלא סובל. פסוק השיא של פורים שהקב"ה הוא "סובל כל עלמין" (ביטוי שמשתמש בו הבעל שם טוב). ה' סובל כל אחד – גם אותך ואפילו אותי. השאלה את מי הכי קשה לסבול?!

אני אני אני ואני ואני = 317 = שיבה (המלה בפסוק הרומזת להופעות האני, שזה עיקר הפסוק). "בן ששים לזקנה", אבל "בן שבעים לשיבה"). שיבה = אברהם אבינו, הראשון שכתוב עליו שיבה. הכל בזכות השיבה, עם ישראל צריך להגיע לשיבה – הכל בזכות אברהם אבינו. שׂיבה זה גם שׁיבה (ש ימנית) – שיבת ציון, תשובה מאהבה (באחרית הימים, במצב של זקנה ושיבה – "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני", י"ל ש"ככלות כחי" היינו שיבה, וגם, או שמא דווקא, אז אני שב אל ה' בכלות הנפש בכל כחי הנשאר בי [ב'מאד' שלי המעורר את המאד העליון האמיתי שאין לו סוף ממש, כמבואר בדא"ח], וד"ל). איזה פועל כפול בפסוק? "אסבול" – הסובל כל עלמין. כל פועל זה משהו אחר – אני הוא, אני אסבול, אני עשיתי, אני אשא, אני אסבול ואמלט. העיקר כאן זה שה' סובל אותנו. זה שיש פעמיים סובל, כנגד שתי הקליפות של לא סובל – מדין ועמלק. על הקליפה השלישית – אני הכל – אין שלא סובל מישהו (כי אין אף אחד אחר), רק "אני עשיתי [אותך]" כנגד "לי יאורי ואני עשיתני" ו"אני אשא... ואמלט" כנגד "אני ואפסי עוד", וד"ל. [הרב אמר למישהו: עם הכובע הזה אפשר לסבול אותו. זה שלא סובלים מישהו זה בגלל שהוא לא הולך בפנים המתאימות. העצם ודאי טוב, אבל אם ילך מתאים זה יהיה בסדר. (יהודי צריך לדאוג שיסבלו אותו?) אם הוא רוצה לקיים "לפני עור לא תתן מכשול".].

שיר המעלות.