מרדכי – הכח לעבור את האפס המוחלט (החוק השלישי של התרמודינמיקה)

היום זה יום של מרדכי היהודי, מרדכי בדורו כמשה בדורו, אז נדבר על החוק השלישי של התרמודינמיקה. החוק השני זה חוק האנטרופיה – "כל הוה נפסד". החוק השלישי הוא הכי מענין, "חוק האפס המוחלט". שיש קור כזה שכאשר מגיעים לרמה הזאת הכל נפסק – האנטרופיה נפסקת, האנרגיה נפסקת, וגם המציאות עצמה נפסקת. ברגע שהכל נפסק אז הכל מתאפס – אין יותר מציאות. אם אין אנטרופיה אין מציאות, הכל נגמר, חוזר לאין ואפס המוחלט – הכל נעלם. כתוב בתניא שהכל חוזר לאין ואפס המוחלט כמו לפני ששת ימי בראשית, עד שגם למפרע לא יודעים שזה היה קיים. כך המדע אומר היום, אבל לא יודעים איך להגיע לאפס המוחלט. האפס המוחלט זה מינוס רעג מעלות (צלזיוס זה המדה התורנית, שמאפס עד מאה לגבי המים – אפס זה שהמים הופכים לקרח ומאה זה שהמים הופכים לגז – זו מדה הגיונית, אז ראוי לאמץ אותה, כתוב שסברא זה מדאורייתא, אז צלזיוס זה מדאורייתא; דברנו הרבה פעמים שלפי התפיסה האיכותית – לעומת הכמותית – יש שני כחות, חום וקור, משא"כ היום המדע כמותי אז הכל זה מדות על אותה סקאלה – זה עיקר העימות בין כמות לאיכות – אבל לפני כמה זמן ראינו שבעצבים יש חיישני קור וחיישני חום, אז רואים שזה שני דברים). אבל מרדכי זה אחד יותר מזה, לא רק שמגיע לאפס המוחלט אלא גם עובר את זה.

להגיע לאפס המוחלט זה כמו להגיע לחור שחור – זה מושג אחר, אבל יש שם התאפסות. אבל כמו שחור שחור זה מעבר יבוק, נכנסים ולא יודעים לאן יוצאים, צריך להגיד אותו דבר לגבי אפס המוחלט – שאם עוברים אותו הגענו לאיזה עולם אחר לגמרי. מרדכי לא רק מגיע לשם, אלא עובר הלאה. זה שיש בכלל אפס מוחלט של קור זה דבר פלאי, אולי אחד מפלאי הטבע שאפשר לספור על היד. כי כל דבר בעולם הלימיט זה אין סופי, כמו שחום יכול להיות אין סופי תאורטי, לכאורה גם קור צריך להיות כך. זה גופא אומר שקור וחום זה משהו אחר. זה קשור לפורים, כי מי שיכול להגיע לשם, וגם לעבור את זה, וגם לחזור – הוא מנצח (כתוב בכתבי האריז"ל שמרדכי הוא סוד הארת היסוד שעוברת את המלכות ונכנסת לעולם הבריאה, ושם הוא מנצח, ודוק). עמלק הוא מדען – הוא שואף להגיע לאפס המוחלט. אם היה מגיע היה מתאפס בעצמו – זה כנראה השאלה בהלכה אם אפשר לגייר עמלק. הרמב"ם אומר שאפשר ויש פוסקים שאומרים שלא. היום בכלל משתמשים בקפאון לשימור. כח הקור, כח הרקיע – "הקרח הנורא" – משתמשים בו הרבה הרבה. זה לא אפס המוחלט, אבל זה קר מאד. משה = קר מאד = מקרה (ידוע שמשה הוא הלעו"ז של מקרה כנ"ל). אין מקרה = אני משה. אמרנו שצריך לעשות גימטריאות בקור רוח. מרדכי עובר את האפס המוחלט וממילא הוא מנצח את עמלק.

מספרים שליליים – "שנאן"

יש דבר שהזכרנו הרבה פעמים אבל אף פעם לא נתנו דוגמה במתמטיקה פשוטה מה זה. חז"ל לומדים מהפסוק "רבתים אלפי שנאן" שהקב"ה שט ב-חי אלף עולמות בכל יום – כי "רבותים" זה עשרים אלף, ו"רבותים אלפי" צ"ל 22 אלף, אבל דורשים ש"שנאן" זה "שאינן" – רבותים פחות אלפי, עשרים פחות שתים, שזה חי אלף. זה לומדים בתחלת מסכת ע"ז, קשור לע"ז. דורשים את זה מהמלה "שנאן" – שאינם. אבל השכל שפועל כאן צריך הרבה ביאור – מה זה שאתה אומר מספר ואתה מתכוון שהוא לא פלוס אלא מינוס? בכלל, כשחוקרים את תולדות המתמטיקה בעולם, אחד ההישגים שלה – בין הרבה סימני דרך, הישגים מתקדמים במתמטיקה – זה שאנשים המציאו מספרי מינוס. עד ימי הבינים, או קצת אחרי, לא היה בראש שלציר המספרים הרציונאליים יש צד חיובי וצד שלילי, משני צדי האפס. אומרים שההישג הזה, שיש מספרי מינוס, זה התבטא אחר כך במספר המיוחד i, השורש של מינוס אחד, שהוא לחלוטין בלתי נתפס. כמו שהשכל לא תופס מה זה יכול להיות השרש של מינוס אחד, כי אין שרש של מספר מינוס, כך כדי להמציא את זה שכלית – זה דילוג בתפיסה מה זה יכול להיות מספר – הרבה יותר מוקדם היה צריך שיתפסו שיש מספרי מינוס בכלל. אני יכול לומר שתים מינוס אחד שוה אחד, אבל לומר שיש מציאות למינוס אחד זה לא משהו הגיוני. לשרש של מינוס אחד קוראים איי (אני). כל המספר מינוס זה הישג, ו- iזה עוד יותר מוזר, וממילא זה פותח ציר אחר. רק עם כל ה-איי (כל האני) אפשר לתאר תופעות כמו יחסיות (כי הממד של הזמן זה ממד דמיוני יחסית לממדים של המקום – כך אפשר לתאר במתמטיקה את הזמן). בכל אופן, כל הדבר הזה של מספרי מינוס – וכ"ש השרש של מספרי מינוס – זה נקרא "שנאן", "שאינן". שיש אלפים, אבל זה מינוסים.

הרבה פעמים אנחנו מסבירים שגם לפני הצמצום זה נקרא מספרי מינוס, ונקודת הצמצום זה כמו נקודת האפס על ציר של מספרים. מכאן (נקודת הצמצום) והלאה, לכיוון שלנו, זה מספרים חיוביים, אבל מה היה לפני הצמצום? כנראה לפני זה היו מספרי מינוס. [אמרו: זה בדעת תחתון, אבל בדעת עליון זה הפוך] תלוי מה יותר טוב, מינוס או פלוס – אולי מינוס יותר טוב. זה כמו השאלה מה העיקר, אין האמיתי או יש האמיתי, שידוע שזה מתהפך מרבי לרבי – הרבי זה יש האמיתי (ולפניו זה מתהפך אחד אחד) – זו אחת ההשכלות העמוקות בחסידות, כמבואר אצלנו באריכות. נחזור לענין, מ"רבתים אלפי שנאן" לומדים שיש חי אלפין עולמות – עשרים פחות שנים, אבל זה לא עשרים פחות שנים אלא עשרים פלוס מינוס שנים. שהרי כתוב "רבתים אלפי שנאן" (ובשביל להבין את זה צריך ראש חזק וגם להחזיק את הראש חזק, ראש ר"ת "רבתים אלפי שנאן"), זה "רבתים אלפי", רק שהאלפי הם "אלפי שנאן". לא שהורדת מהעשרים שתים, אלא הוספת "אלפי שנאן". היו פה עשרים אנשים ואחר כך נכנסו שני מינוסים, ממילא מה שנשאר זה חי – לא בגלל שהפחתת מישהו, להיפך, הוספת שני אנשים. גם הלויים היו עשרים ושנים אלף, וגם דורשים את המספר הזה מהפסוק "שובה הוי' רבבות אלפי ישראל".