בע"ה

ז שבט ס"ט – בית הרב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א 

ניגנו שאמיל.

הגענו לפרק ד', בעמ' 22. בפרק הראשון הוא הסביר ש"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – עיקר עבודת בתפלה זה האהבה. כל אחד צריך יראה בתור בסיס, אבל עיקר העבודה בתפלה זה אהבת ה'. אחר כך היו שני פרקים, ב ו-ג, שבכל אופן הוא הקדיש ליראה, ועכשו, בפרק ד', אנחנו מגיעים לעיקר. אפשר לומר שהפרק הזה הוא העיקר של הקונטרס, כי הוא מסביר את הדרגות השונות שיש באהבת ה', וזה עיקר העבודה, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". בסוף הקונטרס הזה גם מודפס מכתב מהרבי הריי"צ, בנו של הרבי הרש"ב, שמסביר את האהבות קצת אחרת – זה מכתב ששייך בעיקר לפרק הזה. מי שרוצה להשוות, זה שייך לכאן, לפרק של האהבה. לא נלמד את המכתב – מכתב מאד חשוב – אבל אולי נאמר כמה נקודות מתוכו. 

קונטרס העבודה (5)

ד) והנה באהבה יש ב' מדריגות כלליות הא' בחי' אהבה כמים וכמ"ש זכור אב נמשך אחריך כמים [אברהם אבינו, "אברהם אהבי", את זה אומרים בפיוט של תפלת הגשם – הוא נמשך אחרי ה' כמים. בדרך כלל המים יורדים מלמעלה למטה, וכאן אברהם נמשך – לכאורה מלמטה למעלה – ונוהר אחרי ה' כמים. אפשר גם לומר שהיות שהוא מוצא את ה' למטה, בענינים הגשמיים, תורה ומצוות, אז הוא גם נמשך ממעלה למטה, אבל הכל זה אחרי ה'. מה שמוביל אותו זה האהבה כמים.] והב' אהבה ברשפי אש וצמאון [עיקר ההבדל זה במלה הזאת – "צמאון". באהבה כמים אתה נמשך כמים, אבל לא צמא, ובאהבה כאש אין לך מים ואתה נמשך אחריהם. כלומר, הכל קשור למים – או שאתה נמשך כמים, או שאתה זקוק וצמא למים.] (והן בחי' חו"ג שבחסד) [כנ"ל – הכל חסד, הכל מים. או שאתה נמשך כמים, או שאתה חסר את המים ויש לך 'חוש' במים. זה הכל בתוך החסד. כמו שנסביר, יש את כל המדות בתוך החסד (כמו ההתכללות בספירת העומר), אז צריך לעשות פרצוף של חסד מכל האהבות שיסביר בפרק הזה (לפי האהבות בתניא). העיקר בכל פרצוף זה החו"ג שבו, וזה אהבה כמים ואהבה כאש בדרך כלל. בכל מקום החסד הוא ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין", לכן יש להניח שעיקר המדות יהיו דומות יותר למים מאשר לאש, בגלל שמי שמוביל את כל החסד זה כמובן החסד של החסד, שזה המים. עכשיו מתחיל להסביר מה שתי האהבות האלה, חו"ג שבחסד] דהאהבה כמים היא בבחי' קירוב ודביקות באלקות [כמו שיסביר, יש בטבע המים משהו מדבק – אוסמוזה כמו שקוראים לזה היום – לכן מי שיש לו אהבה כמים מרגיש גם קרוב לה' וגם דבוק לה'. הוא גם נמשך אחרי ה', כמו שיסביר בהמשך שמים זה כח שמניע הליכה בכלל, מניע תנועה קדימה, לכן הוא נמשך כמים. אבל הכל בדרך של קירוב – מרגיש קרוב ודבוק באלקות. ואיך מגיעים לזה?] והוא ע"י ההתבוננות בהאור וחיות האלקי המתלבש בעולמות [שנקרא בדרך כלל בחסידות, על פי הזהר, אור אין סוף הממלא כל עלמין, אור וחיות של ה' שמחיה את העולמות ומתלבש בכל דבר ודבר, ובלא החיות הדבר אפס וחוזר להיות אין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית, כמו שכתוב בסש"ב; כאן לא מדגיש את התהוות הנבראים אלא את זה שבכל דבר יש חיות אלקית, וההתבוננות באלקות זה עוד ענין, ובהמשך יוצא שזה יותר קשור לאהבה כאש, אבל כאן צריך להתבון פשוט שבכל דבר יש אור חיות אלקי המתלבש בעולמות] וכמ"ש ואתה מחי' את כולם [בשער היחוד והאמונה אומר "אל תקרי 'מהוה' אלא 'מחיה'", אבל כאן לא מדגיש את זה אלא דווקא את הפשט] שבכאו"א היינו בכל נברא ונברא בפרט יש אור וחיות אלקי המחי' אותו, ומבשרי אחזה אלקה שכל אדם מרגיש בעצמו שיש בו חיות המחי' אותו וכמו"כ הוא בעולם שנק' גוף גדול כנודע [משליך מעצמו על כל העולם] שע"י טיב ההשגה וההתבוננות בזה בהעמקת הדעת נרגש ונראה אצלו איך שהעולם חי מאור האלקי [כאן המטרה זה להרגיש איך כל העולם, גם מה שנדמה שהוא דומם – כמו שכתוב בפ"א של שער היחוד והאמונה – והוא לא חי בגלוי, הוא בכל זאת חי. הסימן של משהו חי זה תנועה עצמית, תנועה שנובעת מתוך עצמו, "כל חי מתנועע" – בעל חי רץ ומתנועע, וגם צמח שהוא חי הוא גדל ועולה, מתנועע אף שקבוע במקום. הדומם בפשטות לא חי, אבל אומר בשם האריז"ל שיש לו נפש, ועל ידי ההתבוננות שהכל חי אפשר גם לזהות איזה תנועה של הדומם] וכשמקשר ומעמיק דעתו בהאור האלקי שמחי' את העולם נרגש אצלו היוקר והעילוי דאלקות [אנחנו מרגישים את היוקר של החיים, שזה דבר יקר וצריך לשמור עליו – על דבר יקר צריך לשמור – ומי שמרגיש חיים מרגיש שזה הדבר הכי יקר, מתוך תחושת חיים מרגישים יוקר. זה קשור למה שאמרנו לפני כמה ימים שהבעל שם טוב לא היה מזיז שום דבר בעולם, לא מפריע – פשיטא שלא היה תולש עלה מעץ אם אין צורך, אבל אפילו להזיז נעליים לא הזיז בלי צורך, אם אין מצוה. כל מצוה זה רצון ה' – רצון זה שמשהו יזוז, זה תנועה, אבל אם אתה לא מרגיש שיש כאן רצון שמשהו יזוז במציאות לא להפריע. אם מרגישים שכל דבר חי אז הוא יקר מאד ולא רוצים להפריע לו, אלא אם כן אתה עושה לו מצוה – מזין אותו, וכיו"ב. שוב, יש כאן דבר חשוב מאד, שהרגשת חיות הולכת עם הרגשת יוקר. בדיבור על יוקר התכוונו – אולי הרגישו את זה – שזה ערך שקיים גם בעולם הגדול, יוקר החיים בכלל וחיי האדם בפרט. רואים שזה דבר נכון – שחיים זה יקר, וכל דבר חי. העולם יקר מאד, לא מצד החומריות החיצונית שלו אלא מצד האלקות המחיה אותם. ככל שהאדם מרגיש את אוא"ס הממכ"ע זה מעלה מאד את היוקרה של המציאות, וכמו שמסביר בהמשך זה מאד חשוב שהיוקרה עולה, שאתה לא מזלזל במציאות. אפילו הרע בפני עצמו, החומריות שהיא מאוסה, היות שיש בו אור וחיות אלקית יש בו יוקרה] (היינו מה שאלקות בעצם הוא ענין יקר ונעלה מאד [שוב, זה אומר שהקשר שיש בעולם בין חיות ויוקר זה נכון, אבל זה רק בגלל האלקות שיש בעולם, "אלהים חיים ומלך עולם". ננסה להסביר את זה בהמשך. אצלנו היהודים אין חיים חילוניים, חיים זה משהו אלקי, והיות שאלקות זה הדבר הכי יקר בעולם מרגישים את היוקר בכל דבר חי]) ועי"ז מתקשר נפשו ונדבק בהאלקות [שבכל דבר, אוא"ס הממכ"ע. איך זה בא לידי ביטוי בנפשו?] אשר כל חפצו ורצונו הוא אלקות ואינו חפץ בשום דבר אחר. [עד הנקודה כאן הכל מדרגה אחת, ומכאן מתחיל מדרגה אחרת, וצריך לדעת איך לקרוא. כמו שאמרנו פעמים קודמות, צריך לדעת לקרוא את הרבי הרש"ב, ובדרך כלל כמה פעמים עד שתופסים את החלוקות שלו. מהשורה הבאה מתחילה מדרגה אחרת, אבל רק במילים הראשונות עוד לא מרגישים את זה כל כך] ותגדל האהבה יותר כאשר מתבונן איך שהאלקות הוא חיי העולם בכלל וחיי נפשו בפרט [נסביר בצורה ציורית את ההבדל בין שתי המדרגות כאן: קודם אמר שאני מרגיש איך אני חי ומשליך את זה על כל העולם, וכעת הולך בכיוון ההפוך, מהכלל אל הפרט. קודם ההתבוננות היתה מהפרט אל הכלל, מתוך ה"מבשרי אחזה אלוה" אני יכול להבין ולהרגיש שבעצם כל העולם זה גוף אחד גדול, אדם אחד גדול, והוא חי כמו שאני חי. כעת הוא אומר משהו אחר, ובעצם עובר לדרגה אחרת, ואינה דומה התבוננות מהפרט אל הכלל להתבוננות מהכלל אל הפרט. כעת מתבונן איך כל העולם חי בכלל, ואז לחזור לעצמי ולהרגיש שבדרך פרט ה' הוא החיים שלי. נאמר עוד טיפה: ב"מבשרי אחזה אלוה" עדיין לא כל כך הרגיש את השויון המוחלט בין החיות לבין האלקות. הרגיש חיות בתוך עצמו, ויכול להשליך על כל העולם – שכל העולם חי – ובפלא הזה שכל העולם חי יש איזה דילוג קוונטי, אם כל העולם חי אני מתחיל להרגיש שזה אלקות ושאלקות וחיות זה הכי יקר. ב"מבשרי אחזה" אני מרגיש רק שאני חי, ולא כל כך שזה אלקים, ורק מתוך זה מרגיש שהכל חי ואם הכל חי זה כבר "אלהים חיים ומלך עולם". ברגע שהגעתי לזה שהכל חי והכל זה אלקות – אני צריך להביא את זה חזרה אל תוך עצמי, וזה כבר מדרגה אחרת ונעלית הרבה יותר, כדלקמן. כאן הדגש על אלקות, "שהאלקות הוא חיי העולם בכלל וחיי נפשו בפרט"]. (ונראה [אך לא כך, כדלקמן] שהכל הוא במדריגה אחת באלקות היינו בהארת האלקי המתלבש בעולם [הממכ"ע, אך לא משתמש כאן בשם זה, וצריך להבין למה] רק דבהתבוננות הנ"ל [הראשונה, שמתוך זה ש"מבשרי אחזה אלוה" אני מרגיש שכל העולם חי] הוא שמתבונן ומרגיש את האלקות שבעולם [זו התכלית] והתבוננות זו היא שההתבוננות והרגש הוא איך שהאלקות הוא היות העולם בכלל וחיותו בפרט [צריך להסביר מה זה מוסיף], וכמ"ש נפשי אויתיך [לא מסיים כאן "בלילה", בניגוד לתניא, ונצטרך להסביר למה], כלומר מפני שאתה ה' נפשי וחיי האמיתים לכך אויתיך [בהתבוננות הראשונה אני מרגיש שאני חי, אבל כאן אני מרגיש שזה ה' ומתוך כך אני מתאוה אליו], פי' שאני מתאוה ותאב לך כאדם המתאוה לחיי נפשו כו', וכן כשהוא הולך כו' [הולך לישון, אך משום מה לא רוצה לומר כאן לא 'בלילה' ולא 'לישון'], כך אני מתאווה ותאב לאור א"ס ב"ה חיי החיים האמיתים להמשיכו בקרבי ע"י עסק התורה כו' [שלא היה בהתבוננות הראשונה, כדלקמן בפנים. דווקא כאן, כשאני רוצה את ה', אז זה מחייב לעשות משהו בשבילו – תורה ומצוות, עם דגש כאן על התורה] וכמ"ש בסש"ב פמ"ד [הסוף כאן כמעט ציטוט מדויק. זה כבר חידוש מאד גדול של הרבי הרש"ב, שמחלק כאן שתי בחינות בהרגשת חיות האלקית בתוך המציאות – קודם מהפרט אל הכלל ואחר כך לבוא מהכלל ולשייך לעצמי. ברגע שאני משייך לעצמי מה החידוש? כשהרגשתי שאני חי לא הרגשתי שום מתח, שום צורך לשמור היטב שהחיות שלי לא תסתלק ממני ח"ו, כי זה עדיין חיים טבעיים פחות או יותר, רק שהשלכתי את זה, הוצאתי מעצמי והרגשתי שזה כל העולם. אבל ברגע שזה אלקות ממש, שזה לא מגיע לי (כמו שכתוב בהמשך התניא, שעצם הדבר ש"נשמה שנתת בי טהורה היא" היינו שהנשמה לא שלי אלא שה' נותן לי אותה במתנה, בחמלה וברחמים, וזה לא מגיע לי) – זה לא סתם "מבשרי אחזה אלוה", אלא או שאני זוכה לקבל את הנשמה הטהורה כל בוקר או חלילה לא. זה נושא שהסברנו הרבה פעמים, שבכתבי האריז"ל מפרש את "נפשי אויתיך בלילה" על ענין מסוים – שאדם משלים חלק מסוים בנפשו, כמו שמשלים הנפש מתוך נרנח"י, ואז באותו לילה הנשמה שלו עולה לשמים ואז דנים אותה, זה משהו מאד מסוכן, כי אם השלים את הנפש יתכן שזה כל שליחותו בעלמא דין, כי הרבה פעמים השליחות והתפקיד בעוה"ז זה רק לתקן חלק אחד מהנשמה ולא יותר. ואז דנים אותו ואומרים לו שכדאי לו לצאת מהעולם הזה זכאי, ולא לתת לו עוד 'בעיה' – עוד חלק לתקן. אולי הגיע הזמן שהנשמה תסתלק מהגוף. רק אם באמת זוכים – כי זה זכות להיות בעולם הזה – אז נותנים לו עוד חלק נשמה וחוזר לעולם. כך האריז"ל מפרש. אדמו"ר הזקן – שזה דרך הבעל שם טוב, החסידות – רוצה שהמתח הזה יהיה שייך לכל יום ובכל רגע, ולא רק כמה פעמים בשמך החיים. לכן מתעמקים לחשוף את הנשמה הפנימית של הווארט הזה, וזה שכל פעם מתאוים לכך – "נפשי אויתיך", לא רק ביום מסוכן בחיים, אלא כל יום וכל לילה בפרט (כמו שנסביר בהמשך, הפסוק הזה הוא עבודת לילה, וגם האריז"ל אומר שזה קורה בלילה, ולכן כתוב "נפשי אויתיך בלילה") – כל לילה מתאוים שהנשמה תחזור אלי, כי זה אלקות, זה חלק מה'. ככל שמסבירים את זה ודאי שזה משהו אחר – לגמרי יצאנו מהכלל הראשון, רק להרגיש שכל העולם כולו חי, כשהגענו פה לחידוש הזה של "נפשי אויתיך בלילה". אפשר להבין שקרה פה משהו. בלילה הוא לא משוה אותם, כמו כאן, אבל זה יוצא ברור. כי בתחלת פמ"ד אומר שאהבה זו של "נפשי אויתיך" היא בעצם גילוי של אהבה שהיא ירושה לנו מאבותינו, אהבה המסותרת, שנמצאת אצל כל אחד ואחד (במדה מסוימת – בשוה), ואילו האהבה מתוך התבוננות באוא"ס הממכ"ע זה אהבה אחרת, אהבה שבסוף פמ"ג בתניא. אם יהיה זמן צריך להסתכל מאין באו כל המדרגות הללו במקור, בתניא. סתם להתבונן – גם בממכ"ע ואפילו בסוכ"ע – זה אהבה שבאה מתוך התבוננות, ולא קורה לזה אהבה שהיא ירושה לנו. האהבה הזאת, והאהבה כבן אחרי אביו – כדלקמן – זה אהבה שהיא ירושה לנו, וזה כולל גם אהבת עולם וגם אהבה רבה, כי זה ירושה. ברור שמתוך התניא זה שני דברים, וכאן הוא כאילו מקרב אותם ואז מחלק ביניהם. עושה שלכאורה, בהשקפה ראשונה, שתי האהבות הללו הן מתוך התבוננות בהארה של אלקות המתלבשת במציאות, ובכל זאת הסביר מאד יפה שאחד זה ממני לעולם והשני זה מהעולם אלי. עכשו שזה אלי – כאלקות, ולא רק כחיות – זה כבר סיפור אחר, "נפשי אויתיך בלילה", יש פה תאוה שהנשמה תכנס בי, תחזור אלי, כל יום, כל בקר.].