הלאה: במושג חיים יש ארבע מדרגות, כנגד י-ה-ו-ה – חי, חיה, חיים, חיות. בספרי החסידות וגם בספרי הקבלה תמצא את המלים האלה אבל לא תדע להבחין ביניהן, אבל כל מילה זה דרגה בפני עצמה, ובסה"כ הן כנגד י-ה-ו-ה. חי-חיה, זכר ונקבה, זה כנגד י-ה – כנגד חו"ב, אבא ואמא – בכללות. ויש חיים וחיוּת. אין בתנ"ך חיוּת, אבל זה לשון רבים של חיה. במרכבת יחזקאל – הכי עמוק בתנ"ך – כתוב "והחיוֹת רצוא ושוב כמראה הבזק", ודורשים "אל תקרי 'חיוֹת' אלא 'חיוּת'". חיוּת זה לא לשון רבים, אבל מה מחיות לשון רבים. על נשות ישראל כתוב "כי חיות הנה" – זה הנשים, המלכות. גם על חוה כתוב שאלמלי שנכנס בה ארס הנחש (ואז נקראת בשם שרומז לחויא, נחש בארמית) היתה נקראת חיה. כמו "ויפח באפיו נשמת חיים [שהולך על הזכר] ויהי האדם לנפש חיה [שהולך על הנקבה]". אם היתה חיה, זה באמא. חי זה באבא בכלל – "החכמה תחיה", מקור החיים זה חכמה. היות ש"חי" זה יסוד, זה במיוחד יסוד אבא – יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א, ובמיוחד נקרא "צדיק חי". אח"כ יש חיים, לשון רבים, שזה ו"ק – "הללו אוסרים [בחסד] והללו מתירים [בגבורה], ואלו ואלו דברי אלהים חיים". בכל המחלוקות בחז"ל כל אחד אומר לפי אחד מהו"ק, לפי שרש נשמתו, ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים" – זה הסימן שהו"ק זה חיים. חיות = משיח בן דוד, זה המלכות. כל זה יצא לנו מכך שראשית ההתבוננות, יסוד הכל, זה להרגיש שהעולם חי. זה קודם כל מביא את האדם לקרבת ה', ולכך שבכל דבר נמשך לאלקות ולא לחומריות שבו – "בכל דרכיך דעהו" – וגם לכך שמבין שתורה ומצוות זה עוד יותר אלקות וחיות ונמשך לזה. אבל יסוד הכל זה ההתבוננות שהכל חי, לכן צריך לנתח את מושג החיות, ויש בזה חי-חיה-חיים-חיות.

רק היחו"ע – חי חיה = 41 = יה הוי', "ביה הוי' צור עולמים". אבל זה זה שוה גם אם. היחו"ת, חיים חיות = 492. חיים חיות = יב פעמים חי חיה (אין שום סיבה בעולם שיהיה יחס כזה ביניהם). כלומר, הכל יחד עולה יג פעמים אם (חי חיה) – הכל יחד זה היחוד של יה פעמים אחד (או אהבה). בכל ההרכב הזה יש יג אותיות, זאת אומרת שהערך הממוצע של כל אות זה חי-חיה – כל אות בפני עצמה, בממוצע, שוה היחודא עילאה של חי-חיה. אם חי חיה זה אם, חיים = 68 = כל חי, אז חי-חיה-חיים = אם כל חי. שלש הראשונות זה "אם כל חי" והסוף זה חיות, "והחיות רצוא ושוב" כאשר זה מתלבש להחיות את העולמות התחתונים. הכל זה היה 13 פעמים 41. נתבונן רק בס"ת: יה (מתאים, כי חי-חיה מכוונים כנגד יה, כנ"ל) ו-מת. בסך הכל זה אותיות מיתה. יש שם קדוש סאל – מכוונים את זה כשאומרים "פותח את ידיך", שמכוונים ס"ת חתך (שם קדוש) ומחליפים את זה באתב"ש ל-סאל (העולה 91, ר"ת של "פותח את ידיך", פאי) – שהוא ר"ת מאחז"ל "סוף אדם למות" ("סוף בהמה לשחיטה וסוף אדם למות"). אבל כתוב "עת ללדת ועת למות". אצל יהודים המיתה זה לא סוף החיים. מי שלא מודה בחיים גם לא מודה במות, כי מות זה רק על רקע החיים, כנ"ל. יהודי יודע ש"טוב" זה חיים ו"טוב מאד" זה מות. לכן בס"ת של רבי מאיר – שמאיר עיני חכמים בהלכה, ולא עמדו חכמים על סוף דעתו (כי יותר מדי גבוה, בא ממוחין דאבא, חיים בעצם) – היה כתוב "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מות" (כמו שהיה כתוב "כתנות אור" במקום "כתנות עור"). בכל אופן, אצלנו הסוף של כל דרגות החיים זה אותיות מיתה, אבל זה הסוף של החיים – באמת "סוף אדם למות", אבל הוא לא מת, אלא שאז מגיע לחיי החיים, ל"טוב מאד". מיתה = 455 = 5 פעמים 7 פעמים 13 (מספר מאד חשוב). כל ההרכב היה 13 פעמים 41, ורק הס"ת זה 13 פעמים 35, ואז מה שנשאר לכל האותיות זה 13 פעמים 6 (= 78 = לחם = ו צירופי אחד). אם כן, יש כאן גם חלוקה – גם לר"ת ושאר התיבות, וגם לס"ת ושאר התיבות. רק הס"ת זה ה"פ אמן. עוד רמז אחרון, רק כמה שהמבנה הזה הוא יפהפה: כתוב "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה", שבכוונה הפירוש הוא שבשם הוי' ה-י (חכמה) הולך עם ה-ה האחרונה (ארץ) וה-ה הראשונה (האמא, תבונה) הולכת עם ה-ו (הבן, שמים). וכאן: חי-חיות = 442 = טוב פעמים הוי' ("טוב הוי' לכל") = לד פעמים יג. לפי זה גם חיה-חיים צריך להתחלק ב-יג, וזה 91 = ז"פ 13. רואים כאן שבמבנה הזה מתקיים הסוד של "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן בשמים בתבונה", "אבא יסד ברתא". כל זה רמזי רמזים, תמונה יפהפיה, של 13 האותיות של חי-חיה-חיים-חיות. אפשר להמשיך להסביר את זה, אבל כל הדבר הזה הוא י-ה-ו-ה של ההתבוננות הזאת, שהכל חי.

נאמר בקיצור, ונסיים: אם פותחים את ספר התניא – חשבנו שנקרא את זה בפנים, אבל אין את הפנאי לכך – נראה שההתבוננות שבנויה על גבי היסוד מתחלקת לכמה אהבות. שאמרנו שזה, ההתבוננות הזאת שהכל חי, היא היסוד. מי שלא קשור לצדיק אצלו הכל מת. אמרנו שיש עימות – או שהכל חי או שהכל מת-דומם, אין באמצע. להגיד שהכל דומם זה לקצץ בנטיעות, להפריד את המלכות מהיסוד. זה מתבטא גם בכך שאין התקשרות לצדיק, שהוא זה שמגלה שהכל חי בחיים אלקיים. אחר כך הוא אומר שאפשר לעלות דרגה, ולהבין שהנפש שלי זה חיות מיוחדת – לא חי כמו שאר העולם – וזה הסובב שבממלא, שם הוי' שבשם אלקים, שהוא מחיה אותי באופן פרטי. התופעה הזאת, כמו שאמרנו, היא עבודת לילה – "נפשי אויתיך בלילה". כשאדם הולך לישון הוא בסכנה שמא נשמתו תסתלק מהגוף, לכן הוא מתאוה מאד מאד שהנשמה תחזור אליו. לכן הוא כותב בתניא – לא הביא כאן – שזה מה שמניע אותו לקום בחצות לילה ולהתעסק בתורה עד אור הבקר. ובכלל, הוא אומר כאן, זה הכח שמניע את האדם לעסוק בתורה הרבה, כי יודע שכאשר לומד תורה זה בעצם מביא את נשמתו לתוך גופו, והיות שמאד מתאוה לחיות, לא רוצה למות, גם חיים בשריים וגם חיים קדושים אלקיים, לכן הוא נמשך כל הזמן ללמוד תורת ה', שהתורה זה חיים.

אחר כך עובר לעוד התבוננות של פמ"ד, שהקב"ה זה האבא האמיתי שלי, ויש שאדם נמשך אחרי אביו ואוהב אותו יותר ממה שאוהב את עצמו. הוא מוכן למות, למסור את הנפש, בשביל להציל את אביו יותר ממה שהיה מוסר את הנפש עבור עצמו. כך צריך להתבונן על ה', שהוא אבינו האמיתי, מקור חיינו, וכתוב בזהר שהאהבה הזאת היא האהבה של משה רבינו, רעיא מהימנא. רק לגבי שתי האהבות האלה, אם נקרא רק את פרק מ"ד בתניא, נווכח לדעת – מאד ברור, עם עשרות רמזים ברורים – ששתי האהבות האלה זה הוד ונצח, וזה בנוי על היסוד. היסוד זה הדבר הזה, שהכל חי – היסוד הוא ה"אבר חי". העימות אם זה חי או מת זה באבר הברית – או שחי או שמת. הבעל שם טוב אומר שברוחניות צריך כל הזמן להיות אבר חי – חשק גדול בלימוד התורה וקיום המצוות. לכן לצדיק כל הזמן יש אבר חי ברוחניות, זה החשק שלו בקיום התורה ולימוד המצוות, ואחרת זה מת ודומם. על גבי זה יש שתי ספירות, ההוד והנצח.