[כל הפסקה הבאה היא סוגריים, כי לחלק בין שני סוגי האהבה, ותוך כדי זה יכניס עוד כמה מדרגות אהבה. בעצם, בתוך הפרק הזה עיקר התורות הן בסוגריים האלה – אחר כך הוא מפרט, אבל כאן זה העיקר, וזה גם הכי קשה להבין וצריך להחזיק ראש.] (והיתרון באהבה זו [השניה] שהיא בבחי' פנימיות יותר [כל דבר שיותר נוגע לי, ובפרט בעבודת ה' שלי – כח שמניע את לימוד התורה וקיום המצוות שלי – זה יותר פנימי. אז האהבה הזאת של "נפשי אויתיך" היא יותר פנימית, ולכן] והיא המביאה אותו לעסק התורה [כמו שכתוב בתניא, בציטוט שבסוף הפיסקה הקודמת] להמשיך אוא"ס ב"ה בפנימיות נפשו כו' [לומד תורה כי "אורייתא וקוב"ה כולא חד", לומד תורה ומכוון – וזה אחד הפירושים של תורה לשמה – שהתורה זה ה', והוא רוצה להמשיך את אור ה' לתוך הנפש. אם זה רק בשביל לתקן את נפשו זה המדרגה הכי גבוהה של "אליבא דנפשיה", של "לא לשמה", לפי אדמו"ר הזקן – אבל על מדרגה זו מובטחים אנו שמתוך זה יבוא לשמה – אבל אם זה לא מתוך שרוצה לתקן עצמו, אלא רק עצם הדבר שרוצה להמשיך אלקות לתוך עצמו, ובעצם זה להגשים את רצון ה' במקצת, לעשות "דירה בתחתונים" כשאני ה"תחתונים", אז זה ודאי תורה לשמה. ושוב, זו מדרגה שהיא ירושה לנו מאבותינו, לכל יהודי יש את זה בנשמה שלו], (ונראה דההמשכה היא במדרי' גבוה יותר הרבה מן האהבה [זה עוד 'חאפ', שהאהבה והתאוה לה' היא בגלל הרגשת הממלא כל עלמין, מה שמתלבש בי, אבל התורה שאני לומד בגלל זה היא לא ממכ"ע, לא "נשמה שנתת בי טהורה בי", אלא אוא"ס הסוכ"ע, היינו שההמשכה על ידי לימוד תורה היא אין סוף יותר מהאהבה שהניעה את הלימוד, כפי שמסביר כאן:] שנת"ל דהאהבה דנפשי אויתיך היא ג"כ בההארה האלקית שבעולמות וההמשכה שע"י התורה ה"ה בבחי' אוא"ס שלמעלה מהעולמות וכמ"ש בסש"ב פכ"ג. [עד כאן זה היה מתוך הנחה שהאהבה של "נפשי אויתיך" היא מתוך התייחסות ומשיכה לאותה מדרגה של ההתבוננות באוא"ס הממכ"ע (אך ההמשכה שעל ידי התורה למעלה מכך, וזה לא נוגע לעצם האהבה), אך כעת קצת חוזר בו, בדרך אפשר] ואפשר דהאהבה דנפשי אויתיך היא ג"כ למעלה מההארה הנ"ל [של האהבה מתוך התבוננות בהארת האלקות המחיה את המציאות, על ידי "מבשרי אחזה"] וכמ"ש במ"א בענין לאהבה את ה' אלקיך כי הוא חייך דהיינו חיי הנשמות [שזה נפש אלקית, לא כמו החיים של כל היקום. חיי היקום שהרגשתי בהתבוננות הקודמת זה אלקות וזה יקר – גם חיים שזה לא נפש אלקית זה יקר מאד מאד, כי זה אלקי, אבל זה רק ההארה שמתלבשת בתוך המציאות. אבל כעת זה הנשמה האלקית שמתלבשת בי, "נפשי אויתיך בלילה", וזה כבר משהו אחר] שזהו מבחי' הוי' שבאלקים בחי' סובב שבממלא [כאן פעם ראשונה מזכיר מושגי סובב וממלא. אומר שקודם דברנו על ממלא שמחיה את העולם, שם אלקים, אבל מה שמחיה את נשמתי זה הוי' שבאלקים, הסובב שבממלא. כשאני מתבונן ב"נפשי אויתיך בלילה" בעצם אני מתבונן במדרגה של שם הוי' שבאלקים. נאמר את הרמז הראשון היום: ידוע ש-אלהים בגימטריא כלי הוי' (כמו ש-עולם זה כלי אלהים). אם מרגישים שאלהים – הטבע – זה כלי הוי' (כמו שיש לב שמות אלקים בהם ברא ה' את העולם, לב נתיבות חכמה, וכתוב שבתוך כל שם אלקים יש שם הוי', כמו שמתרגם אונקלוס, כפי שדובר בזמן האחרון; לב פעמים הוי' זה כבוד הוי', וזה עולה ארץ ישראל – פנימיות הבריאה), זה גם היחס בין הנשמה לבין כל היקום. לפי זה, ההתבוננות הראשונה היתה בשם אלקים נטו, בשם אלהים בגימטריא הטבע, ואם מבינים שהטבע זה אלקים אז הטבע זה משהו יקר מאד. גם כן, בזמן האחרון מסבירים שיום מאד עולה במודה מה שקוראים אקולוגיה, ובעצם השפיץ של האקולוגיה זה ההתבוננות הראשונה כאן (אם זה בתוך מסגרת של אוניברסיטה יהודית תורנית, כמובן). אבל ברגע שזה עובר ל"נפשי אויתיך" זה לא אלקים שעולה הטבע אלא (אם כבר) אלהים כ-כלי הוי', שם הוי' שתוך שם אלקים, הסובב שבתוך הממלא], והוא בחינת הרוממות שבמל' כו' [זה עוד ווארט. שם אלקים יכול להיות בכמה מקומות – בבינה, או בהוד (אלקים צבאות), אבל כאן זה במלכות. אלקים שעולה הטבע זה במלכות. המלכות יורדת למטה להוות ולחיות את העולמות התחתונים בי"ע, מחיה את הטבע, אבל יש נקודה של מלכות שלא יורדת אלא תמיד דבוקה למעלה, "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כולכם היום", זה הכתר של המלכות, הרוממות של המלכות, וזה שרש נשמות ישראל. זה ווארט חשוב מאד. אומר שאם אני אומר "נפשי אויתיך בלילה" בעצם אני פונה לרוממות המלכות של ה', הסובב של הממלא. כעת הסביר יפה מאד, שבדרך כלל הכל זה בהארה – הכל זה במלכות, שהיא ההארה המתלבשת בעולם הזה – אבל מה שמתלבש בכל היקום זה כל שאר הספירות של המלכות, אבל מה שמתלבש בנפשי זה כתר מלכות = בראשית ברא. זה עוד לפני שם אלקים הראשון בתורה, וכידוע החידוש שבזה – שהיו צריכים לשנות בתרגום התורה, אך זה שבפועל זה קודם – זה מלמד שזה באמת מדרגה יותר גבוהה ממלכות, זה כתר מלכות שלמעלה משם אלקים העולה הטבע. סיימנו היום "ראשון" בחת"ת ב"ובבני ישראל יוצאים ביד רמה", המתורגם "בריש גלי" – זה לא יד רגילה אלא הכתר, ובתוך הכתר גופא זה המדרגה הכי גבוהה, זה רדל"א. אפשר להסביר לפי זה את כל הקטע – ברגע שאני חושף את היד רמה, את שרש הנשמה, אני יוצא ממצרים. שהנשמה לא תתסתלק ולא תתכסה על ידי קליפת מצרים, ותיכף נראה איך זה מתלבש טוב.], וכמ"ש מזה בדרוש תקעו עת"ר בד"ה אחת שאלתי. [עד כאן אמר שבכללות שתי האהבות שנראות מאותו מקום זה בעצם שני מקומות, המלכות ורוממות המלכות, ממכ"ע והסובב שבממלא. אם אמרנו שיש סובב שבממלא, הוי' שבאלקים, אז גם יש הוי' בפני עצמו – ואת זה צריך לקשר לעוד דרגה של אהבה, וכותב שזה האהבה שבהמשך פמ"ד שגם היא ירושה לנו וכוללת כל מדרגות אהבת עולם ואהבה רבה:] והאהבה כברא דאשתדל כו' המבוארה שם בפמ"ד [אהבה זו כתובה בזהר על רעיא מהימנא, משה רבינו, ולכן צריך להדגיש שם שבכל יהודי יש ניצוץ מרע"ה, ולכן אפשר לדבר על כך שיש לו שמץ קצהו ואפס מינהו מאהבה זו שהיא של משה רבינו – אהבה שהיא כאהבת אב ואם, שאותם האדם אוהב יותר מעצמו ומוכן למסור עליהם את הנפש. הפשט כבר אומר שזה יותר מהאהבה הקודמת. האהבה הקודמת זה שאוהב את עצמו – לא את הגוי הזה, את הגויה, אלא את האלקות שבתוכו, "נפשי אויתיך בלילה" – אבל כאן אומר שיש אהבת אב ואם יותר מאהבת עצמו, עד שמוכן למסור נפשו. הוא לא אומר שם בפירוש שזה יותר, אבל זה הפשט שם, וכך עולה מסדר התניא (שהוא סדר עולה של אהבות, כפי שיוסבר).] הוא מההתבוננות [אהבות אלו הן ירושה לנו, וההתבוננות זה לא כמו באהבת עולם שצריכה להוליד אותה מחדש אלא רק כדי לגלות את האהבה המסותרת הזאת] שאתה אבינו ממש [שאתה הקב"ה האבא שלי ממש] שזהו למעלה מעלה ממה שאתה ה' נפשי כו' [כנ"ל, שזה שה' הוא אבי זה יותר ממה שהוא הנפש שלי. זה לא פשוט. אפילו באריז"ל מדבר ביחס לירושה ביולוגית, שהבן מקבל מהאב רק את לבושי הנשמה (כותב בפרק ב' בתניא), אבל עצם נשמת הבן באה ממקום יותר גבוה מהאבא. אז לא פשוט לומר שמה שאתה האבא שלי זה יותר ממה שאתה אני, ממה שאתה הנפש שלי. אלא מה? צריך לומר שאליבא דאמת, כמו שכותב גם בפל"ב בתניא, שמה שהקב"ה זה אבא שלי – אי אפשר להביא לכך דוגמה ממה שכותב לגבי אבא ביולוגי (שהוא רק מקור הלבוש ולא עצם הנשמה). כתוב שכל הנשמות מתאימות וכו' "ואב אחד לכולנה", וזה הולך על עצם הנפש האלקית של היהודי, ולא על איזה לבוש של נשמתו. זה גם פשיטא כאן, שמה שה' האבא הוא האבא של עצם הנשמה. גם אב וגם אם זה מקור, ותמיד מקור זה יותר מהדבר עצמו שיוצא מהמקור – זה שרש נשמה. בסגנון של כתבי האריז"ל, יש שנגל"ה – שרש נשמה גוף לבוש היכל – וכמו שברור שהשרש זה יותר מהנשמה כך זה שה' הוא אבא שלי. זה שה' הוא נפשי, זה הנשמה, וזה שה' הוא אבי זה השרש – יש כמובן קשר, הנשמה היא הארה ביחס לשרש, אבל השרש למעלה מהנשמה. מי שמרגיש את השרש זה משה רבינו, ובתוך כל יהודי זה ניצוץ משה רבינו שקיים אצל כל יהודי.] וההרגש בזה [תחושת האבהות שה' הוא אבי] הוא באופן אחר לגמרי [מכך שה' הוא נפשי] והוא בחינת אהבה פנימית ועצמית [צריך לדייק את המילים שלו. האהבה שהעולם חי זה לא פנימי (לא השתמש במושג חיצוני, אבל אחר כך זה מתאים). האהבה שנפשי אויתיך זה כבר פנימי, אבל האהבה של "כברא דאשתדל" לא רק פנימי אלא "פנימית ועצמית" – להרגיש את העצם שלי זה העצם שלי. הנפש שלי זה לא עצמי – עצמי היינו שזה אני עצמי – המודע שלי זה לא העצמי האמיתי, אלא השרש, האבא, זה האבא האמיתי. אפשר להבין לפי זה את המושגים של חסידים חיצון-פנימי-עצמי – בדרך כלל רק רבי הוא עצמי, חוץ מכמה יוצאים מהכלל כמו רבי הלל מפאריטש לעתים (כמו שאומר הרבי הרש"ב בתורת שלום) – עצמי זה להיות קשור לשרש, להיות עם האבא, להיות עם הרבי. להיות עם השרש, ולא עם מה שבדרך כלל מופיע בתוכי. ולהיות עם השרש זה לא עם מישהו אחר, אלא זה העצמי האמיתי.] כו'. וי"ל שזהו בעצם הוי' שלמעלה מש' אלקים [ולמעלה משם הוי' שבאלקים ג"כ] שהוא מקור חיינו [צריך כל פעם לדייק מה המלה המחודשת, וכאן זה המלה מקור – זה בולט בתניא, שהאהבה הראשונה זה שה' הוא חיינו והשניה זה שהוא מקור חיינו. מה שהוא מקור זה שהוא האבא, ובמדרגה זו העצמי האמיתי] (וכמ"ש במ"א בענין הוי' אלקינו [לא הוי' שבאלקים, אלא שהוי' עצמו הוא אלקינו, הוא מקור חיינו] ואבינו האמיתי ב"ה). [עד כאן סוגריים בתוך הסוגריים, וכאן חוזר למה שאמר שיתרון האהבה השניה שזה מניע של לימוד תורה וזה גם יותר פנימי. כעת חוזר, ומסביר שגם באהבה שהיא רק שם אלקים – ולא הוי' שבאלקים – יש יתרון שאין באהבה הפנימיות יותר:] ויש יתרון ג"כ בההתבוננות הנ"ל בהאלקות שבעולם שעי"ז גם בהדברים הגשמיים תכלית רצונו הוא בהאלקות שבהם לא בהגשמי מצ"ע [היינו שהיתרון הוא שזה מכשיר לקיים את "בכל דרכיך דעהו" – אולי המבצע האחרון שהרבי הכריז – שבכל דבר שאני עושה אני מכוון להתקשר לאלקות שבזה, ויש בזה מעלה. חז"ל אומרים בסוף ברכות שזה פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה. זה בפשטות לא תרי"ג מצוות – שם בגמרא זה אפילו "גדולה עבירה לשמה". בפשט הרבי לא התכוון לעבירה לשמה, אלא לדברים גשמיים – כששותים את הקפה הלואי שהייתי מרגיש את האלקות שבזה. בזה שמתבוננים שכל העולם זה אלקות, שהכל זה יקר, יש יתרון שבהכל אפשר לדעת את ה', שרוצה באלקות ולא בהגשמי מצ"ע], רק דבהתבוננות זו ה"ה מרוה נפשו בהקירוב לאלקות ואינו מביא כ"כ לעסק התורה [בתורה נ"ד בלקו"מ אומר שזה אפילו מסוכן, שמי שיותר מדי עובד את ה' רק ב"בכל דרכיך דעהו" באמת יכול לבוא לירידה משמעותית ברמת שמירת התומ"צ, כי הכל נמצא בעולם, בתוך הגשמיות. לכן בעולם הזה העבודה הזאת צריכה להיות טפלה לעבודת תומ"צ. בימות המשיח זה יכול אפילו לעלות על זה, כי יביא גם כן ל"שם נעשה לפניך כמצות רצונך". גם בחב"ד זה מוסבר, ואני מביא את זה רק כי שם אומר בסגנון הציורי הנחמד של רבי נחמן. כמדומני שאומר שם שהיו אפילו צדיקים שהלכו יותר מדי על הפן הזה, של רק לחפש אלקות בתוך המציאות. זה בעצם מה שכותב שם, שלכאורה זה יותר מביא להכיר אלקות במציאות, אבל אין בזה כל כך כח מניע לקיום תומ"צ, שזה עיקר התכלית ורצון ה']. ובזה יתרון אהבה דנפשי אויתיך המביאה יותר לעסק התורה כנ"ל. ולהיות דתכלית האהבה היא העבודה מאהבה כמ"ש בסש"ב ספ"מ, והיינו לדבקה בו ע"י תו"מ [ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך אהבת ה'], לזאת באמת צ"ל האהבה הנ"ל דנפשי אויתיך [ואי אפשר להסתפק באהבה הראשונה, שהעולם חי בחיות אלקית. מכאן, מהמלה "גם", מכניס עוד משהו שלא מסביר בכלל איפה זה עומד אצלנו, אלא רק מוסיף את זה:] גם האהבה דכמים הפנים אל הפנים שבפמ"ו בסש"ב [שברור ששם זה אהבה אחרת, התבוננות אחרת, ששייכת ליציאת מצרים. שם זה המשל של יציאת מצרים, של מלך שיורד בכבודו ובעצמו ומוציא את הבן המלוכלך בצואה, מרים אותו ומנקה אותו ומכניס אותו לחדר לפנים מחדר ומחבק ומנשק אותו. "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", ואומר שאפילו הקל שבקלים תשתפך נפשו באהבת המלך שמוציא אותו מהטינוף ומקרב אותו לעצמו ממש. בהקדמת החלק השני של התניא – שכידוע שההו"א הראשונה של אדה"ז היתה ששער היחוד והאמונה יהי לפני החלק הראשון – הוא גם מסביר שתי מדרגות אהבה עשויה (עפ"י הפסוק "לעשותה", שצריך לעשות את האהבה בהתבוננות), חוץ מ"עבודת מתנה" של צדיקים. מסביר אהבה לה' כי הוא חיינו – לא אומר מקור חיינו – ואהבה כמים הפנים לפנים על ידי זכרון יציאת מצרים, שזה שייך במיוחד לזמן הזה. איפה האהבה הזאת הולכת לא מסביר כאן. הוא אומר שלא מספיקה האהבה הראשונה, כי לא כל כך מביאה לידי תומ"צ שזה התכל'ס, ולכן חייבים את האהבה של "נפשי אויתיך". כאן הוא לא מסביר את "כברא דאשתדל", אבל פתאום מצרף עוד סוג של אהבה בתניא – "כמים הפנים לפנים" – אז לא יודעים בדיוק מה קורה כאן. כעת חוזר ל"כברא", אז כאן משמע ש"כמים הפנים" זה איזה ממוצע בין "נפשי אויתיך" ל"כברא דאשתדל", אבל אחר כך משמע לא כך.]. וכן להרגיל עצמו בהאהבה דכברא דאשתדל כו', שכולן ["נפשי אויתיך" ו"כברא דאשתדל"] הן המביאים לעסק התורה ומצות מאהבה רק שהתבוננות וקירוב הנ"ל [בהארת האלקות שבעולמות] בהאלקות שבעולמות הוא בקירוב יותר אל הנפש ובנקל יותר לבוא לזה [גם חשוב, ואמור להיות מובן מאליו, שבגלל שזה המדרגה הכי נמוכה גם הכי קל להגיע לזה. אבל זה שהכי קל להגיע זה חשוב ביותר, כי מבחינה חינוכית זה ראשית החינוך. היות שככה יוצא זה אפילו קצת קשה למה ב"חינוך קטן" לא מביא את זה באהבות העשויות (אלא רק את "נפשי אויתיך" ואת "כמים הפנים"). זה נותן הרגשת קרבת לה', וגם הכי קרוב אליך. בלשון של היום, זה 'הכי מדבר' מכל האהבות. יש שלש אהבות לא קרובות אלי – שה' הוא הנפש שלי, שהוא האבא שלי, ושהוא אוהב אותי מאד ("כמים הפנים") – וכל דבר מזה מוליד אהבה בנפש. אבל להרגיש שהעולם זה אלקות, אומר שזה הכי מדבר לאדם. זה משהו מאד חשוב, בדור שלנו במיוחד. כמו שנסביר תיכף, זה קשור גם ליחוד התורה והמדע שאנחנו מדברים עליו. המדע עדיין רחוק מלהכיר שה' זה נפשי, או שה' זה אבא שלי, או שה' אוהב אותי מאד. אבל להכיר שיש משהו במציאות שזה אלקות, שזה חיים ואלקות, זה על סף המדע של היום. זה או-טו-טו. זה גם מדד. הוא אומר שזה הכי קרוב – למי זה הכי קרוב? מי זה ה'אני' הזה? זה הנפש השכלית של האדם. הרגש הוא גם כן בהתאם, אבל הנפש השכלית הכי קונה את זה – הכי אפשר להסביר בקלות שכמו שאני חי כל העולם חי. זה חידוש מופלג שכמו שאני חי גם האבן חיה, אבל בכל אופן זה הכי קרוב לנפש השכלית. אי אפשר לצפות מהנפש השכלית להרגיש "נפשי אויתיך" יותר מאבן. עוד הפעם, אם אומרים שזה הכי קרוב זה גם הכי קרוב למכנה המשותף – להבדיל – בין יהודי לגוי. לכן זה גם לא כל כך שייך לתומ"צ, כי זה אוניברסלי. אומר שגם אצל יהודי הדברים האוניברסאליים יותר קרובים אליו, זה דבר חשוב – זה יותר חיצוני, יותר כללי, לכן זה גם יותר קרוב אליו ולכן יותר בנקל ללמד אותו להגיע לזה. ומאותו טעם, שזה יותר אוניברסאלי, יותר קרוב לאני שלי, לנפש השכלית שלי, לכן:] וגם זה פועל יותר על הנה"ב להחלישו [כתוב שאפילו חוקר לא יהודי, להבדיל, אם הוא כל הזמן בתוך המחקר זה פועל איזה חלישות. אפשר להיות גם נבל, כמו שאומרים אצל אריסטו – שהיה פילוסוף גדול ועם זה מושחת במדות ובהתנהגות – אבל כתוב גם שיש הרבה חוקרים, פילוסופים, שמתוך ששקועים בהבנת רזי המציאות (פן חיצוני של מע"ב לפי הרמב"ם), אז זה פועל חלישות על הטבע המגושם של הנה"ב. כל שכן כמו כאן, שזה הכל אלקי – כאן זה החלק הטוב של הנפש השכלית של היהודי. שוב, דווקא האהבה הזו שבה פתחנו – ולכן פתחנו בה – הכי פועלת על הנה"ב. זה גם תכל'ס – יש בעולם הזה תכל'ס של תורה ומצוות, בירורים ויחודים, אבל יש גם תכל'ס של פעולה על הנפש הבהמית, תיקון המדות והחלשת העביות והמגושמות, כמו שמובא בשם רס"ג. זה אחת הסיבות שה' ברא את האדם, ודווקא האהבה הראשונה יותר עושה את התכלית הזאת] ושיהיה לו ג"כ אהבה לאלקות [זה לא משהו חילוני, ח"ו, אלא שתוך כדי החולשה תהיה אהבה לאלקות] שית' לקמן בסמוך, וע"כ תחלת העבודה היא באהבה וקירוב זה [בשביל להגיע למשפט זה היה צריך את כל הרקע, שאף על פי שיש הרבה מדרגות יותר גבוהות ויפות ומענינות, אף על פי כן זה הבסיס – להרגיש שהעולם חי, אפילו בלי להרגיש את ההתהוות התמידית (שלא הזכיר עדיין כלל וכלל את זה שה' מהוה את העולם בכל רגע, שזה דבר מאד חשוב, אלא רק את זה שהעולם חי בחיים אלקיים – "מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם"). יש להוות ולהחיות ולקיים – זה שלש בחינות. את ההתבוננות בהתהוות מסביר בפרק הבא. בינתיים אנחנו רק קוראים, עוד לא נכנסו לשום דבר – רק להבין את הפשט שכותב כאן] והיא מביאה אותו ג"כ לעסק התורה וקיום המצות [זה חידוש, עד כאן אמר שהיסוד זה שהעולם חי, וכל האהבות שלמעלה מזה יותר מביאות לתומ"צ, אז הייתי יכול לחשוב שאהבה זאת במקרה הטוב נותנת לי כוונות טובות בשתית כוס קפה, אבל להניע אותי מתוך אהבה – לתת לי חשק – ללמוד תורה ולקיים מצוות זה לא כל כך עושה את זה. גם כאן הוא חוזר בו. הרבי הרש"ב הוא קצת כמו אדמו"ר האמצעי – בכלל לא עד כדי כך. אדמו"ר האמצעי יכול לפתח מהלך כמה שעות, ואז בבת אחת לסתור אותו ולהתחיל משהו אחר. אצל הרבי הרש"ב זה רק סוגריים בתוך סוגריים, מספיק שני עמודים בשביל לצאת מהסבך. אבל שוב, חשבנו במשך כמעט עמוד שלם שהאהבה הבסיסית הזאת לא מביאה לתומ"צ, אבל כעת אומר שגם זה מביא לתומ"צ – לא כמו האהבות הקודמות, אבל גם כן. למה?] מפני שבד"כ הוא חפץ בעניני אלקות [אם אני רוצה את האלקות שבקפה – ולא את הקפה – אז למה שלא ארצה האלקות שבמצוות? אני רוצה אלקות, ואם מישהו מסביר לי ששם עיקר האלקות, יותר מבקפה, אז אלך למצוות] ובפרט בעסק התורה וקיום המצות מפני היוקר והחיות שיש לו בהן שהן אלקות [שוב, התבוננות זו נותנת תחושת יוקר באלקות – צריך יותר ויותר להתבונן ביוקרה – אז תורה ומצוות יקר יותר ויותר מהקפה], ובמד"ת אי' כבדו את המצות שהן שלוחי ושלוחו של אדם כמותו כו' [מביא מאחז"ל זה כאסמכתא לכך שגם מי שרק חושק בחיות אלקית, שיש בכל העולם, עדיין יעדיף מצוות – יש משהו במצוות שזה עוד יותר אלקות. כמו שאמרנו ש"נפשי אויתיך" זה סובב שבממלא, כך יש משהו במצוות שנעלה על העולם. לא אומר שהמצוות זה סובב, כי היה מקפיץ כאן הכל הרבה למעלה, אבל כן אומר שיש משהו במצוות ש"שלוחו של אדם כמותו", ואם אתה מחפש אלקות ודאי תאהב את המצוות שהן שלוחיו של הקב"ה. המושג שליח זה בדרך כלל יסוד בקבלה – הצדיק הוא השליח – אז אם כללות ההתבוננות זה מלכות, אז דרך הצינור של היסוד, שזה הענין של שליחות, אפשר לכבד ולייקר באופן מיוחד את האלקות שבמצוות. יש באלקות שבמצוות יותר יסודיות מהאלקות שבעולם כולו, כי הם שלוחיו של ה']. ואח"כ [אחרי בנית התשתית שהעולם זה חי בחיות אלקית, יכול לבנות את שאר הקומות] צ"ל אהבות הנ"ל, אשר באמת ע"י קירוב נפשו לאלקות וע"י החלישות דנה"ב הנעשה ע"י האהבה והקירוב הנ"ל [שני דברים להם זכה בזכות אהבה זאת, ובזכות זאת] ה"ה מוכשר לבוא למדריגות אהבות הנ"ל). [אף שהפרק עוד ארוך – ולא נספיק הכל היום – בכל זאת הכרות עם המושגים והתחלת הבנין שלהם זה בתוך הסוגריים שסיימנו כאן]