אמרנו שיש כאן שלש דרגות – ריחוק, חלישות, והרגשת מיאוס ממש (שזה לתת את המכה). בעצם, הדרגה הכי גבוהה כאן זה המיאוס – הכי קרוב לצדיק. לא להשתמש זה אתכפיא – החלישות זה אתכפיא של הבינוני. הריחוק זה כמו בעל תשובה קצת – שרוצה להתקרב לה'. כמו שהרבי אומר שתוך כדי תהליך ההתקרבות לה' תשכח מעבירות שלך, מפגם הברית, בינתיים, ואז העיקר זה להתקרב לה'. תוך כדי שמתקרב לה' יש ריחוק והתנקות ממילא. אחר כך יש שלב ב', יותר רציני, שזה לפעול חלישות – זה "מרעיבו שבע". אחר כך זה מיאוס. המיאוס זה משהו מאד דק, כמו שהוא מדגיש. יש ראשונים אומרים שעצם הזיווג זה מעשה מאוס, אבל כאן המיאוס זה לא עצם המעשה אלא רק אם זה מעשה בהמה בלי כוונה אלקית. אם זה מותר וטהור ובכוונה אלקית זה קדש קדשים. זה "קדש עצמך במותר לך" כפירוש החסידי – תוך כדי עשית המותר, רק שזה בקדושה (הפירוש החסידי – לפרוש) לכן המיאוס כאן זה המדרגה הכי גבוהה, כי זה לפי הכוונה החסידית – שמיאוס בלי כוונה, וקדוש עם כוונה אלקית.

וגם ע"י החלישות דנה"ב נעשה מוכשר לקבל את האור [ככל שהקליפה יורדת אתה יותר כלי לאור אלקי] והוא שגם השכל הטבעי יבין את הענין האלקי [השכל של הנפש האלקית כל הזמן 'משדר' עם אלקות, רק שהוא מוסתר, אך השכל של הנפש הטבעית לא מתקשר עם האלקות. כמה שהגוף מזדכך השכל יותר מסוגל לקלוט אלקות, וזה מאד חשוב, כי העיקר זה תיקון הגוף וזה רק באמצעות השכל. אם לא מחלישים את המדות הרעות השכל האלקי לא יזדכך ולא יהיה כלי לקבל אלקות.] ואיך שהעיקר הוא האלקות והגשמי הוא דבר טפל לגמרי ואינו עולה בשם דבר כלל לעצמו ואיך שאלקות הוא תכלית הטוב משא"כ הגשמי והחומרי אינו טוב כלל, ואדרבא הוא רע ודבר מאוס בעצם [את כל זה השכל של הנפש הבהמית יכול וצריך להבין, אבל רק אם המדות של הנה"ב נחלשו.], ולבבו [האנושי, היינו שזה פירוש שלו ל"'בכל לבבך' – בשני יצריך". כאן יש איזה תפנית. תמיד שואלים איך דורשים "'בכל לבבך' – בשני יצריך" מכל אחד, הרי אתהפכא שייך רק לצדיקים. הרבה דיו ודאי נשפך על זה, אבל יש פשט ש"בכל לבבך" זה גם מדרגה ששייכת לכל אחד – הראשונה מבין שלש האהבות, הנמוכה יותר, וכאן יש הסבר לזה. לרמב"ם יש בזה פירוש מקורי, "אפילו לדבר עברה" (כעס) – שאתה ביצר הרע, ותוך כדי זה אתה עדיין אוהב את ה'. אבל הפירוש הפשוט הוא שגם היצר הרע יעבוד את ה' (ולא שבתוך זמן יצר הרע ממש יש גם ניצוץ של אהבת ה'), וזה לכאורה שייך רק בצדיק, ואיך שזה בבינוני זה מה שכותב כאן, שלבבו האנושי, לב הבשר] יבין איך שצריך לרצות רק באלקות [וכל דבר אחר שיש בעולם זה 'חבל על הזמן', זה בזבוז זמן, שריפת החיים שלך – כל דבר שאתה הולך עליו חוץ מאלקות זה לשרוף את החיים שלך. את זה יכולה להבין גם הנפש הבהמית שמתאוה לכל עניני העולם הזה – שזה בזבוז חיים טוטאלי, כמו להתאבד. שאדם יבין שיש לי תאוות, אבל התאוות שלי זה התאבדות. הוא יכול להבין את זה, וברגע שמתחיל להבין שהתאוות שלי זה להתאבד לאט לאט אולי הוא ישתנה, יכוון את עצמו אחרת. אם הוא תופס שהוא מכור – יש תקוה.] ומתעורר באמת גם הוא [גם השכל הטבעי קודם כל] ברצון לאלקות להניח ולעזוב כל הענינים החומריים והגשמיים ושיהי' כל עסקו ברצון וחפץ בעניני אלקות בעסק התורה וקיום המצות, וית' לקמן שזה עיקר גדול בעבודה [כמו שאמרנו שעבודת ה' צריך להגיע לתכל'ס של תורה ומצוות, אבל יש גם עוד תכל'ס – וכאן הוא מדבר על זה, תכל'ס של תיקון הגוף והנה"ב. זה מה שהרס"ג אומר, שהאדם נברא כדי לתקן את המדות.] להביא ההתבוננות לידי הבנת השכל הטבעי שגם הוא יבין הענין האלקי ויתעורר ג"כ כו'. (ותחלה הוא בדרך הסכם [יש בזה שלבים, קודם כל שהנה"ב לא מתנגד. בתחלה המדען הוא כופר ועקשן, זה 'על גופתו', והתיקון הראשון שמסכים לא להפריע. מה זה לא להפריע? אם יש לאדם תאוה למשהו וזה מתעורר נון-סטופ, כל הזמן, תוך כדי שמתפלל – אז זה מלחמה, הוא כל הזמן מבלבל את הקדושה. אם הוא יסכים אפילו לשעה קלה להפסיק. זה ההסכם, שאני לא יורה טילים כשאתה מתפלל, אבל אחרי התפלה אני כן יורה. זה שלב א', הסכם שלא מפריע יותר מדי] שאינו מונע להאהבה ולהרצון בפועל דנה"א, והיינו שאינו מבלבלו ואינו מטרידו כ"כ בעניניו החומריים ואין להנה"א כובד בעניניו האלקיים בתו"מ וכה"ג ואינו פוגע התנגדות לזה מצד החומרי [לא כל רגע פוגע שיש כאן מתנגד, שהולך כאסח איתו על כל צעד ושעל. זה שלב א', שפועל איזה הסכם שלו], וע"י שקידת העבודה נעשה הרצון גם בנה"ב כנ"ל [זה שלב ב', שפתאום קורית איזה תפנית לגמרי – כמו אתהפכא – שפתאום הנה"ב גם מעונינת לתמוך, כמו הגוים לע"ל שיעזרו לעמ"י לחזור בתשובה ולחזור לארץ.] שגם הוא רוצה באלקות ובעניני אלקות ולא זו בלבד שאין לו כובד והתנגדות כ"א שגם מצד החומרי הוא חי בעניני אלקות ועושה כל דבר ברצון וחשק ובחיות גדול [כל החיות ב"יחי אדוננו", בעניני אלקות, כל הגראבקייט זה כבר בעניני אלקות... אין טוב מזה. הסיום שיש "ברצון וחשק ובחיות גדול" – רצון זה ה-ו, החשק זה ה-י, והחיות זה ה (מצד הגבורה). צירוף ויה – צירוף התפארת.]).

עד כאן רצינו להמשיך היום. צריך לגמור את הפרק הזה בהזדמנות, לפני הפעם הבאה. שה' יעזור לנו גם לסיים וגם ליישם.