ואהבה רבה וגדולה מזו והיא מסותרת ג"כ בכל נפש מישראל בירושה מאבותינו [שזה צד השוה לאהבה הקודמת, ממנה מבחין כעת. נו"ה זה גם ירושה, ברא כרעא דאבוה] היא מ"ש בר"מ כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה כו' כי הלא אב אחד לכולנו [בהוד הוא לא משתף אחרים, אני מרגיש רק שה' הוא הנפש שלי. כאן משתף גם "אב אחד לכולנו". זה בנצח, שהוא סיום קו ימין שראשיתו האב-החכמה (והנצח של כל פרצוף הופך להיות החכמה של הפרצוף הבא אחריו).]. ואף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת להשיג אפי' חלק אחד מני אלף ממדרגת אהבת רעיא מהימנא [אהבה שנאמרה על משה רבינו עצמו]. מ"מ הרי אפס קצהו ושמץ מנהו מרב טובו ואורו מאיר לכללות ישראל בכל דור ודור [גם מזה רואים שזה משהו כללי – הארה כללית ממשה רבינו, הנצח בספירות הלב, שמאירה לכללות ישראל. ההוד זה הארה לפרט והנצח זה הארה לכלל. תמיד ימין ושמאל זה כלל ופרט. ההוד זה כמו שאומרים "הודי נהפך עלי למשחית" בלעו"ז – "הודי" זה יותר פרטי. נצח, כשאומרים "נצח ישראל", זה ביטוי כללי – או שזה הקב"ה, הנצח של כל עם ישראל, או הנצחיות של העם. נצח גם לשון למנצח – כמו לנצח על תזמורת, זה לא סולו (ב"נצח סלה ועד" זה נה"י – סלה זה ה'סולו', זה בהוד). ההוד זה איזה סולו בסוף התזמורת, זה הנצח.] כמ"ש בתיקונים דאתפשטותיה [התפשטות "לבר מגופא" שמתחילה מהנצח] בכל דרא ודרא לאנהרא לון וכו' רק שהארה זו היא בבחי' הסתר והעלם גדול בנפשות כל בית ישראל [בגלל שזה יותר גבוה זה יותר בהעלם, וכנראה שהאהבה של ההוד יותר קרובה להוציאה מהעלם] ולהוציא אהבה זו המסותרת מההעלם וההסתר אל הגילוי להיות בהתגלות לבו ומוחו לא נפלאת ולא רחוקה היא אלא קרוב הדבר מאד בפיך ובלבבך [כאן עובר לענין של הרגל שדובר קודם] דהיינו להיות רגיל על לשונו וקולו לעורר כוונת לבו ומוחו [בדרך כלל לא נשמע חב"די ש"קול מעורר הכוונה", אבל כאן זה נכון. כל הענין הגדול של ספר החינוך, שאחרי המעשים נמשכים הלבבות, שהפנימיות נמשכת אחרי החיצוניות, זה נכון בנה"י, שם הרגל נעשה טבע שני, ואותו עקרון הוא ב"קול מעורר הכוונה"] להעמיק מחשבתו בחיי החיים א"ס ב"ה כי הוא אבינו ממש האמיתי [מדרגת משה רבינו, "משה אמת ותורתו אמת"] ומקור חיינו [לא סתם חיינו, אלא "מקור חיינו", כפי שאמרנו] ולעורר אליו האהבה כאהבת הבן אל האב [בפרצוף של יג אהבות – בתחלת הספר אהבה ורצון – ושם כל האהבות הטבעיות בנה"י. שם כתבנו שאהבת אב לבניו זה נצח, בנים לאביהם זה הוד, ואחים זה יסוד. כאן הכל כלול בנצח – כל האהבות בתוך המשפחה. בקבלה יש בנו"ה פרקים שונים – שתי כליות, תרין ביעין, ורגלים. כתוב שהפרקים העליונים היינו שההוד כלול בתוך הנצח וברגלים, הפרקים התחתונים, הנצח כלול בהוד. לכן ההוד, רגל שמאל, היא מנהיגת חוש ההילוך. בכליות ההוד נכלל בנצח. שם יש אהבת האב לבן והבן לאב, שניהם בכללות בנצח, כאשר אהבת הבן לאב זה הוד שבנצח.]. וכשירגיל עצמו כן תמיד הרי ההרגל נעשה טבע. ואף אם נדמה לו לכאורה שהוא כח דמיוני לא יחוש מאחר שהוא אמת לאמיתו מצד עצמו בבחי' אהבה מסותרת רק שתועלת יציאתה אל הגילוי כדי להביאה לידי מעשה שהוא עסק התורה והמצות שלומד ומקיים ע"י זה כדי לעשות נחת רוח לפניו ית' כבן העובד את אביו [קודם אמר, לגבי אהבה של "נפשי אויתיך", שזה "לאשתדלא בפולחניה" – אוהב את הקב"ה, וזה מביא אותו לקום בכל לילה (בחינת הוד), להשתדל בעבודת ה'. כאן זה משהו מיוחד, לעשות נחת רוח לאבא "כבן העובד את אביו". עצם המושג בן העובד את האבא זה חידוש, כי מי עובד? עבד עובד. בן שעובד זה "בן שנעשה עבד", זה חידוש גדול. בן שעובד את אביו זה בנצח.]. ועל זה אמרו מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה להיות גדפין לפרחא כנ"ל [אם זה היה חו"ג נטו זה הגדפין עצמן, ולא היה צריך לומר "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", וזה שצריך לומר זה מלמד שזה לא בדיוק הגדפין, לא חו"ג, אלא נו"ה]. והנחת רוח הוא כמשל שמחת המלך מבנו שבא אליו בצאתו מבית האסורים כנ"ל [בא מ"ברא", מהחוץ] או להיות לו דירה בתחתונים כנ"ל [יש כאן שתי סיבות נח"ר אפשריות – או שהבן בא אל האבא, למקומו, אחרי הרבה שנות ניכור וריחוק. או שהבן ממשיך את האבא למקומו התחתון, וזה גם שמחה גדולה – זה הרצון הפנימי של האבא, בשביל זה הוא צריך בן. אפשר לומר שזה קשור למה שאנחנו אומרים שנצח זה "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" והוד זה "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל". כאן, מה שהקב"ה גוזר זה כמו בתחלת הבריאה, שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה. במ"ת הוא נתן פתח, בעצמו בטל, אך עדיין יש שמים וארץ. הוא מצפה מהצדיקים שכל הזמן יבטלו את הגזירה, שכל הזמן יאמרו לה' שמקומך כאן ולא שם. זה מצד הנצח – זה עושה נח"ר לקב"ה.] והנה גם לבחי' נפשי אויתיך הנ"ל קרוב הדבר מאד להוציאה מההעלם אל הגילוי ע"י ההרגל תמיד בפיו ולבו שוין [אמר את ענין ההרגל רק לגבי ה"כברא דאשתדל", וכעת מוסיף וכולל שכך גם ה"נפשי אויתיך", המוטבע שבנפש.]. אך אם אינו יכול להוציאה אל הגילוי בלבו אעפ"כ יכול לעסוק בתורה ומצות לשמן ע"י ציור ענין אהבה זו במחשבה שבמוחו ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה כו' [זה שהוא חוזר כאן על ביטוי זה – עוד פעם להדגיש שזה למטה מהמורגש שבנפש. יש מושכל ומורגש ומוטבע, וכאן הוא אומר שהאהבות הללו שייכות בעצם למוטבע, וזה עובד גם אם אתה לא יכול להרגיש את זה במורגש. מחשבה טובה זה כליות יועצות – חכמת הכליות – וזה נו"ה, ו"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" כאילו יש לך אהבה מורגשת, כמו שמסביר קודם בתניא.]... [עד כאן העיקר למה שאמרנו, אבל אחר כך ממשיך שלא לשכוח את האהבה של היסוד:] רק שאעפ"כ צריך לטרוח בשכלו להשיג ולהגיע גם לבחי' אהבת עולם הנ"ל הבאה מהתבונה ודעת בגדולת ה' כדי להגדיל מדורת אש האהבה ברשפי אש ושלהבת עזה ולהב העולה השמימה [בקונטרס העבודה הדגיש רק את הממכ"ע, לכן אמר אהבה כמים, אבל כאשר זה התבוננות בסוכ"ע זה מעורר אהבה כאש]...