נעשה כאן הפסקה קצרה בזרימת הדברים כאן, כדי להסביר ובעיקר לראות איך לתרגם את זה לדור שלנו – שזה העיקר. בהקדם, שכל התבוננות צריכה להיות התבוננות פרטית ולא רק התבוננות כללית. פרק ד' פורש את היריעה של כל סוגי האהבה, וכל אהבה זה פועל יוצא של התבוננות – זה עבודת חב"ד. אומר במה להתבונן, אבל עוד בכלל לא מסביר מה זה להתבונן. כאן זה פרק האהבות, וכל אהבה היא על פי התבוננות, והתבוננות חייבת להיות התבוננות פרטית על פי חב"ד – אחרת זה מוליד רק דמיונות שוא. זה כלל גדול. יש שלשה כללים לפני שנלך הלאה: דבר ראשון – כל התבוננות צריכה להיות פרטית.

דבר שני, שבדרך כלל חושבים שחב"ד זה מאד מופשט, אבסטרקטי בחשיבה, שההתבוננות משהו מופשט והאהבה זה מופשט, שהכל מופשט. במלים פשוטות, שבחב"ד לא חושבים על עצמך (אם כי יש את הסיפור המפורסם של אותו חסיד שנורר שרצה לעשות רושם של מתנגד ואמר שחסידים חושבים רק על עצמם ומתנגדים רק על הקב"ה, ואז נתנו לו הרבה כסף עד שגלה בדיוק את כוונתו, אבל בדרך כלל חושבים שחסידים באמת מתבוננים באלקות). נשים לב שבתניא – כל זה על פי תניא – מאד לא משמע ככה. בהתבוננות הראשונה, הבסיסית, אפשר לומר שאני לא חושב על עצמי, ואני רק הייתי קרש הקפיצה – מ"בשרי אחזה אלוה" קפצתי לכל העולם, אבל כעת ה'אני' הוא פרט לא מענין, טפת חרדל בתוך היקום כולו, והייתי צריך את זה רק בתור קרש קפיצה לראות שהכל חי ובעצם הכל אלקות. אבל ברגע שמתחילים להתבונן על שאר האהבות זה מאד רגשי אישי – זה דבר פשוט מאד, אבל חייבים לומר זאת – זה סופר חג"ת. זה שאני מתאוה שנפשי תחזור בלילה, כי אני בסכנת הסתלקות מהגוף, זה רגש חזק. אם חושבים שיש זרמים אחרים של החסידות שזה יותר רגשי, אז אם רק נשים לב שניה אין בעולם יותר רגשי משלש האהבות האחרות שהוא מתחיל להסביר כאן שכתובות בתניא. יש רגש כלפי הזולת, אבל כאן אני מתכוון רגש כלפי עצמי. חושבים שחב"ד זה לצאת מעצמך. בכלל, כמו אצל רבי אייזיק, הוא מסביר שהתבוננות לא של חב"ד זה ישוב הדעת – ליישב את הדברים לתוכי – אבל חב"ד זה להתלבש בהתבוננות ולצאת מעצמי לגמרי (אריין זיך). כך חושבים שזה חב"ד, אבל בתניא זה או להתבונן שה' הוא נפשי וזה מוליד תאוה לנפש – במילים פשוטות, אני לא רוצה למות, וכל רגע אני בפחד הזה ואני מתפלל ומתחנן לקב"ה שיחיה אותי. לא יכול להיות יותר רגש אישי, של עצמי, מאשר זה. או שאני אוהב את האבא יותר מעצמי – מחד אני יוצא מעצמי, אבל זה האבא שלי. זה גם כמו הסיפור המפורסם על עם הארץ שלא ידע לקרוא מברק, הביא לרב שאמר לו שאביו נפטר – הרב הבין, אבל רק האכר התעלף, כי זה האבא שלו. זה השרש שלי, זה הכי אישי. או להבין שאני הדבר שמונח בטנופת וצריך יציאת מצרים וה' מקרב אותי אליו חדר לפנים מחדר – הדברים האלה, למי שיש חוש ברגש אישי, אין יותר מהם. צריך גם לשים לב שהוא דלג על פרק מה, עוד אהבה – "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך" – שזה לעורר רחמים רבים על הנשמה שירדה מאגרא רמא לבירא עמיקתא, וזה מביא עוד סוג של אהבת ה'. בכלל, צריך להבין למה הביא כל האהבות אבל דלג על פרק מ"ה. זה הקדמה שניה, שאם מישהו דמיין לעצמו שחב"ד זה משהו מופשט, שלא שייך לרגש ולא לתחושה אישית (מה קורה איתי) – רואים שזה טעות חמורה. אם כן, אז מה הכוונה במה שרבי אייזיק כותב שהתבוננות זה כל כך עד שהאדם יוצא מעצמו – כנראה שזה איזה פלא, פרדוקס. נקח רק את הדבר הראשון, "נפשי אויתיך" – אם זה כל כך רגש וכל כך אני, אז למה אני לא מרגיש כל הזמן שה' הוא הנפש שלי? למה צריך להתבונן (לא כדי להוליד את זה, אלא רק כדי לקלף קליפות ולחשוף את זה)? כנראה שבשביל להרגיש את זה צריך באמת איזה מדרגה של התבוננות חב"דית. זה הכל רצוא ושוב, ובשביל לחזור לעצמי ולהגיע לרגשות בעלי העצמה – שאין בשום מקום רגש חזק כזה – צריך להתפשט בהתבוננות. עוד הפעם, כאן לא מדבר על התבוננות, אבל בשביל זה צריך התבוננות. זה קשור להקדמה הראשונה, שרק בהתבוננות פרטית אתה מתפשט מהדימוי הראשון, מהקליפה הראשונית שלך, ואז נעשה מסוגל להרגיש את האמת לאמיתו.

עוד כלל גדול: בפרק מ"ג בתניא (שלא נספיק כעת לקרוא הכל) מתחיל הנושא הזה של האהבות (מהחצי נשי של הפרק), וזה עד פרק מ"ו – את זה בא לסכם כאן ולהאיר באור מיוחד. בפרק מ"ג מסביר מה זה אהבה רבה (עבודת מתנה מלמעלה) ומה זה אהבת עולם, שזה על ידי התבוננות בכך שה' ממכ"ע וסוכ"ע וכולא קמיה כלא ממש חשיב. כאן נשים לב שלא מדבר על זה בדיוק – מאד מבודד התבוננות בממכ"ע. זה דבר שכמעט לא נמצא בתניא – תמיד מדבר על כמה מדרגות יחד, על שלש המדרגות. כאן לא רוצה שתתבונן כעת בסוכ"ע ובכך ש"כולא קמיה כלא חשיב", אלא רק בממכ"ע – בכך שהעולם חי מהארה אלקית. זה דבר מכוון לגמרי. כל כך למה? זה ווארט מתוך המכתב של הריי"צ בסוף הקונטרס. אומר שבאהבת העולם, המדרגה הנמוכה כאן, יש שתי מדרגות – קירוב והפלאה. שתי אהבות שהן אהבת עולם. כאן הרבי הרש"ב רוצה רק את ההתבוננות של קירוב, ולא ההתבוננות של הפלאה – את זה נשאיר להקשר אחר. התבוננות ההפלאה מתחילה – כמו בהמון דרושי חסידות, החל מלקו"ת והלאה – מהתבוננות בכך שכל זה שהעולם חי מתוך הארה מצומצמת ביותר של אלקות, מתוך אות אחת של "ב-י נברא העולם הבא וב-ה נברא העולם הזה", זה רק הארה קטנטנה של אור אין סוף (אות אחת, כפי שהוא במשל), כדי להבליט שלא רק שהעולמות בטלים למקורם אלא שגם האור שמהוה אותם הוא בטל לגמרי, שהוא שום דבר. זה התבוננות בהארה, אותה הארה שמדבר כאן, אבל בדרך של ידיעת השלילה – התבוננות מכיוון הפוך, לא רק בכך שהעולם חי באלקות, אלא בכך שמה שהעולם חי מאלקות זה גארנישט, מצד האלקות, שההארה שנמצאת כאן היא אין ואפס לגבי ה'. זה הפלאה – כבר להתבונן ב"כולא קמיה כלא חשיב". הוא מתייחס לכך בהמשך, כי בכל התבוננות של קירוב יש את הפן השני והמשלים, של ההפלאה, וזה כבר אהבה כאש. הכל התחיל כאן מאהבה כמים ואהבה כאש, ואמרנו שאש זה צמאון למים – "הוי כל צמא לכו למים". זה שאני מרגיש שה' מחיה את העולם זה מים, זה קירוב ודבוק. אבל אני מרגיש שכל המים זה טפה ופחות מטפה בים, ובעצם המים המתוקים והאמיתיים זה מים שאין להם סוף בלשון חז"ל, זה אור אין סוף, זה הופך את כל הקערה על פיה – פועל ההיפך, שבמקום שיש לי "כוסי רויה" מהמים, שאני מרגיש קרוב למים ודבוק בהם, אני מרגיש צמאון אין סופי, "חולת אהבה" במקום "אהבה בתענוגים". הסימן הראשון של מישהו שחולה זה שיש לו חום גבוה, שהוא צמא – צמאון למים. אם כן, עוד הפעם, בעצם ההתבוננות של אהבת עולם להתבונן בממלא נטו זה צד הקירוב, אבל להתבונן בשאר הדברים שיש שם בתניא – ששם מביא את זה בחדא מחתא, אבל זה שני דברים שונים בנפש – זה נותן את הרגשת הצמאון, זה פועל אהבה כאש ולא אהבה כמים.