הרבי הקודם במכתב שלו מסביר שבאהבת עולם יש עולם לשון העלם ויש גם אהבת עולם מלשון נצחיות – לעולם ועד. יש בחסידות ש"אהבת עולם" מלשון נצחיות יש בזה מעלה גם לגבי אהבה רבה (מובא ממדרש מפורש). זו אחת הסיבות שאדמו"ר הזקן בסידור גורס בכל תפלות שחרית רק "אהבת עולם" (יש כאלה שבשבת אומרים "אהבה רבה", ויש כאלה שאומרים תמיד "אהבה רבה") – שיש מדרגה של אהבת עולם שיותר מאהבה רבה, לכן תמיד אומרים "אהבת עולם אהבתנו", גם בערבית וגם בשחרית. מסביר הרבי הקודם שב"אהבת עולם" מלשון העלם יש שתי בחינות, קירוב או הפלאה, כפי שהסברנו קודם – או אהבה כמים או אהבה כאש. לפי הפירוש שלנו כעת שתיהן ביסוד – או שממשיך ה חסדים, ואז זה אהבה כמים, קירוב, או שממשיך ה גבורות, ואז זה אהבה כאש, צמאון. זה התבוננות בממלא והתבוננות בסובב.

בתניא הוא אומר שהאהבות של "נפשי אויתיך" וגם "כברא דאשתדל" כלולות מאהבת עולם ואהבה רבה. אפשר לומר שהכוונה היא בדיוק למה שהרבי הריי"צ כותב, שזה "אהבת עולם" מלשון נצחיות, ולא מלשון העלם, ולכן אהבות אלה הן ירושות לנו. דבר שהוא ירושה לנו לא צריך לחדש יש מאין – ירושה זה דבר קיים, ורק צריך לחשוף את זה. ההתבוננות זה לא בשביל לחדש את זה, אלא רק כדי לחשוף ולגלות מההעלם. אהבה שכלולה גם מאהבת עולם וגם מאהבה רבה זה כי היא אהבת עולם שלמעלה משניהם – אהבת עולם מלשון נצחיות. גם בכך הרבי הקודם כותב שיש שתי בחינות – הטבעי הנצחי והעצמי הנצחי. אומר שזה שני מושגים שיש קשר ביניהם, אבל יש גם חילוק, עד כדי כך שמנקודת מבט מסוימת הם הפכיים אחד מהשני. דבר שהוא ירושה זה טבעי, אומרים שזה טבע אצלך, וזה גם עצמי אצלך. זה הטבע שלך – אינסטינקט, טבע טוב – וזה גם העצם שלך. מחלק בין טבעי לעצמי, ויוצא ש"נפשי אויתיך" זה הצד הטבעי של "אהבת עולם" מלשון נצחיות. הטבעי זה שאדם משתוקק בלילה, בזמן שהנשמה עולה ומסתלקת והוא רוצה שהיא תחזור אליו – והוא מכיר שנשמתו זה אלקות, זה ה', לכן אומר לה' "נפשי אויתיך בלילה" – ברור לפי הסוד שזה מצד ההוד, וזה הטבעיות. כל הנה"י זה טבעיות, אבל אם מחלק בין טבעיות לעצמיות זה הוד ונצח (בו "נצח ישראל לא ישקר"). זה שאדם רוצה לחיות ולא רוצה למות – זה דבר טבעי, זה הפן הטבעי של אהבת עולם מלשון נצחיות (זה דבר נצחי). דברנו הרבה בזמן האחרון על מושגי תדיר ומקודש בחז"ל – המאמר הזה שיש אהבת עולם שיותר מאהבה רבה זה הדוגמה הכי קלאסית של תדיר שהוא חשוב ממקודש. אהבה רבה זה המקודש הקלאסי, אבל אהבת עולם נצחית – שזה יותר מזה – זה התדיר הקלאסי. התדיר הוא גם טבעי וגם עצמי. האהבה של "נפשי איויתיך" זה שם הוי' שבאלקים. בספירת ההוד יש אלקים, רק שזה חלק ההוי' שבאלקים – הסובב שבממלא (הוד זה גם הילה, אור סובב), רוממות המלכות (הוד מלכות). החלק העצמי זה "כברא דאשתדל" – הוא כתב כאן "אהבה פנימית ועצמית" רק על אהבה זאת, זה השרש שלך וזה העצם שלך. אף על פי שלא שולחים כאן אחד לשני, ודאי וודאי זו הכוונה כאן – שבאהבת עולם מלשון נצחיות יש הפן העצמי שלו, וזה הנצח, ה"כברא דאשתדל". שתי בחינות במוטבע: הטבעיות זה להשתוקק לחיים שלי והעצמיות זה "ברא כרעא דאבוה" שבנצח, "ברא דאשתדל בתר אביו ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתיה". גם על פי פשט, נצח זה המשך הדורות – הנצחיות של עם ישראל זה החוט העצמי, ההמשך שלו. כל זה מצד הנצח. עוד דבר, שהוא ברור לחלוטין, שזו האהבה של משה רבינו – ומה שכל אחד מאתנו זוכה לטעום טעם כלשהו מאהבה זו כי יש לו ניצוץ משה – ומשה רבינו זה הנצח במדות הלב. אין לך הוכחה וראיה יותר מזה שבזהר זה אהבת משה רבינו.

עוד דבר, קודם לגבי האהבה הזאת ואחר כך לגבי אהבת "נפשי אויתיך" אומר בפ"ד – אחת מהמון נקודות שם, הפלא ופלא – אומר דבר שלכאורה נשמע מאד לא חב"די, ורק לפי ההסבר הזה יוצא כפתור ופרח. אומר שאף על פי שזה לכאורה משהו דמיוני, שאדם מרגיל עצמו לקרוא לה' אבא (אף שלא מרגיש זאת מאה אחוז, קול מעורר הכוונה), או לחשוב שהכל זה אלקות. קודם חושב את זה רק לגבי קריאה לה' אבא, ואומר שאפשר לחשוב שזה כח דמיוני – וחז"ל הכי מתנגד לדמיון – אך זה כח אמיתי, וטוב מאד להרגיל את עצמך. בהמשך הפרק אומר שגם את "נפשי אויתיך" צריך להרגיל, לומר ולחשוב שה' הוא חיי ונפשי. מה זה להרגיל את עצמך (שנשמע לא שייך לחב"ד)? זה הרגל שנעשה טבע כי מגלה את הטבע האמיתי, זה רגליים, מוטבע שבנפש, נצח והוד. לא תמצא את זה בשום מקום אחר, שיש משהו שצריך להרגיל את עצמך לומר, למה? כי זה שני ה"תמכין דאורייתא", עצי החיים של ספר תורה, נצח והוד. אם כן, בנינו כאן מאד חזק את התשתית, שהאהבה שה' זה החיים זה היסוד (זה עוד לא כל כך רגשי, הרגש הוא בעיקר בה"ק), והאהבה שה' זה הנפש שלי – הפן הרגשי החב"די (שמפתיע שחב"ד זה יותר רגש אישי ממה שיש בכל מקום, וזה בפרקים האלה; זה שחב"ד הכי ער למושגים כמו שפלות ועצבות ואיך לשמוח זה גם מפתיע שזה בתניא, אבל בפרקים כ"ו עד ל"ד, ולכן אנחנו בדרך כלל ממליצים להתחיל את לימוד התניא מפרקים אלה, שזה אפילו יותר יסודי מאהבה, אבל פרקי אהבה מ-מ"ג עד מ"ו בעיקר) – זה ההוד, וזה שה' הוא אבא שלי זה הנצח. זה מאד חזק, ואם לומדים את פרק מ"ד כאן יש עשרות רמזים מובהקים שזה המבנה הנכון.