צריך לקרוא הכל, אבל עד כאן זה "מעט המחזיק את המרובה". נחזור לקונטרס העבודה. אמרנו שהאהבה היסודית זה להתבונן בזה שהכל חי. יש יתרון ב"נפשי אויתיך" ו"כברא דאשתדל", אך חוזר להתבוננות הבסיסית הזאת. עכשיו הוא ממשיך. מה שהולך לומר – שאפשר לקרוא די מהר – שעד עכשו חשבנו שהעולם חי כמו שתופסים במדע. כעת אומר שאם רוצים להרגיש שזה אלקות, אז צריך להתחיל להתבונן בזה שאני חי והעולם חי, אך ככל שעולים מעלה מעלה בעולמות זה יותר חי, כי דצח"מ זה כנגד העולמות וממילא כמה שעולים זה יותר חי. על העולם התחתון כתוב "אף עשיתיו" – צריך לומר שהאף מוציא את כל תחושת החיות. "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו" מרגישים חיות – כמו מדבר-חי-צומח בעולמות אצילות-בריאה-עשיה, אבל ב"אף עשיתיו" מרגישים שזה דומם, ולכן דווקא שם אני נלחם עם הדעה ההפוכה והכופרת שהכל דומם, בגלל ה"אף עשיתיו", ואומר שהכל חי. אבל כל כשכן כשאני עובר את מסך ה"אף" ומסוגל להתבונן בעולמות העליונים אז ודאי שהכל חי שם, הרבה יותר חי, ועדיין זה ההתבוננות הבסיסית בממכ"ע (רק שלא מסתפקים בעולם התחתון, אלא בעולמות גבוהים יותר):

ובפרט כשמתבונן במדרי' באלקות שלמעלה מההארה המתלבשת בעולם התחתון והיינו בהאור האלקי המתלבש ומאיר בעולמות העליונים וכנודע דבהאור דממכ"ע [כאן משתמש בביטוי זה בפירוש] יש בזה חילוקי מדרי' מעלה ומטה, דבעולמות עליונים מאיר אור עליון יותר והיינו שהאור הוא שם בבחי' גילוי יותר בלי צמצום כ"כ וכמ"ש בסש"ב פ"מ, (כמו בשכל יש כמה מיני שכליים דבשכל גבוה ונעלה יותר הרי יש בו גילוי אור שכל יותר, ובשכל עמוק הבא בבחינת הפשטה האור והגילוי בו ביותר כו' [לפי מה שדברנו בווארט של גלעד יש כאן רמז דק, שעיקר ההפשטה זה בעולם הבריאה, אבל עולם היצירה זה פשוט שכל יותר גבוה, ועוד לא הפשטה גמורה. אפשר לומר שהשורה השניה כאן יחסית זה עדיין לעלות מעשיה ליצירה, "שכל גבוה ונעלה", ו"שכל עמוק הבא בבחינת הפשטה וכו'" זה כמו לעלות לבריאה.], ועד"ז בכל עולם שהוא עליון במדרי' מתלבש בו אור נגלה יותר שאינו מצומצם כ"כ שזהו בחי' המעלה שבהאור וכ"ש בהע"ס שבעולם ההוא [כאן הוא מניח שאנחנו יודעים ש"עולם" זה לאו דווקא עשר ספירות. הספירות זה היושר שבעולם, האדם שבו, אבל העולם זה כל ההיכלות שיש שם. כשעולים עולם לאו דווקא נאחזים בגוף, בעשר ספירות שבא, אלא יתכן שרק בהיכלות שלו.] שמאיר בהם האור והגילוי יותר כו'). וגם יש בזה חילוקים במדריגות פרטיות וכמו אימא עילאה מקננא בכורסי' ושית ספירן ביצירה כו' [זה אופי כללי של כל עולם: האופי של הבריאה שאמא משתקפת שם, והאופי של כל היצירה ששית ספירן מקננות שם.], וכמו בנר"ן שבנפש שהאדם יודע בעצמו מעלת הרוח על הנפש [כמעלת היצירה על העשיה] ומעלת הנשמה על הרוח [שעל זה כתוב "נשמת שדי תבינם", מעלת עולם הבריאה על היצירה] כמעלת השכל על המדות כו', וכן הוא בנר"ן דבי"ע [שגם נר"נ זה בחינת בי"ע] כו'. (ובאמת ההפרש בזה הוא ג"כ באופן האור והגילוי אם שמאיר בחי' פנימיות האור או חיצוניות האור, דמוחין הן בחי' פנימיות ומדות הן חצוניות [זה כלל גדול בשער פנימיות וחיצוניות בעץ חיים – האריז"ל כותב שם בפירוש שעיקר הקבלה זה פנימיות וחיצוניות, ובכל פרצוף הפנימיות זה החב"ד והחיצוניות זה המדות. לכן בכלל עולם היצירה זה חיצוניות – אף שזה שכל יותר גבוה – כי יחסית לבריאה זה מדות. זה מה שהסברנו בווארט של גלעד, שלהוכיח את הבורא מתוך הסדר והיפי של העולם יש בזה שכל, אבל בעצם זה עדיין מדות, זה רגש, זה אהבה. השכל האמיתי זה ההפשטה בעולם הבריאה], ונפש בחי' חיצוניות דחיצוניות כו', וכמ"ש במ"א). וכשמתבונן בכ"ז בבחי' האלקות המאיר בכל מדריגה ומדריגה [בכל זה רק מפתח את המשפט הראשון של הפרק, שצריך להתבונן בהארה האלקית המלובשת בעולם, אלא שאומר שצריך להרחיב את היריעה ולראות את זה בכל עולם. בעולם הזה נתנו משל של איש מדע – שמובן כדי להסביר לאחרים וגם לעצמנו. המשל הזה טוב בעולם שלנו, אבל לא בעולמות העליונים, שבכלל לא רואים אותם והמדע לא מכיר בהם. אבל גם כאן צריך להיות "מבשרי אחזה אלוה" – הכל מתחיל מהתבוננות בעצמי. להכיר בזה שיש עולם היצירה זה מתוך התבוננות בזה שיש לי רגש, ובזה שיש עולם הבריאה זה מתוך התבוננות בשכל הטהור שלי. הכל מתחיל מ"מבשרי" – כמו שכתב בהתחלה – כי אחרת אין לנו 'גשר' לעולמות העליונים. אם זה דרך זה אפשר להסביר גם למדען שמודה בפסיכולוגיה, שדרך זה אולי אם גם יכיר קצת שיש עולמות עליונים ושהם גם חיים. כמו שאמרנו קודם, אותו מדען שיתעקש על גופו שאין שום דבר בעולם – זה גם לגבי פסיכולוגיה, גם לגבי רגש וגם לגבי שכל. אצל הכל מת. גם סדר שם הוי' של חי-חיה-חיים-חיות שייך לכאן, שאפשר להקביל את המדרגות לאבי"ע – צריך להרגיש את החיות שבכל עולם, ואז נאמר שבעשיה זה חיות, ביצירה זה חיים, בבריאה זה חיה (דבר יותר שכלי, לפי רש"י, "דעה ודבור"), ובאצילות זה חי. לא אמרנו שם שיש קשר בין האב והבן, י ו-ו, "חי בעצם" ב-י ו"חיים להחיות" ב-ו.] ובהעמקת הדעת שיוקלט הענין היטיב במוחו ויאיר בנפשו ונרגש בו העילוי דאלקות, (ובכל אור עליון יותר נרגש העילוי ביותר) הרי מתקרב נפשו מאד בבחי' דביקות באלקות כו' וזהו בחי' אהבה שהוא הקירוב והדביקות באלקות וכטבע המים לדבק כו' [אוסמוזה, כנ"ל] וכן הוא בכל מדריגות אהבה כמו באהבה דנפשי אויתיך וכברא דאשתדל כו' שזהו מה שחפץ מאד שיאיר אוא"ס בנפשו ולדבקה בו ע"י התו"מ כו' וכן באהבה דכמים הפנים וכמ"ש בסש"ב פמ"ט לדבקה בו יתברך בדביקה חשיקה כו' [זה שייך לכל האהבות, הרצון להדבק בה' ושיאיר בנפש. זה המכנה המשותף לכל האהבות] וגם באהבה כרשפי אש הוא שחפץ לדבקה בו יתברך [אומר שהדבקות לא רק במים, אלא גם באהבה כרשפי אש, אך כמו שאמרנו קודם, זה לא כל כך שונה – הרי גם הצמאון הוא צמאון למים] וכמ"ש בספל"ח בענין האהבה הבאה מהתבוננות בגדולתו יתברך. ועמ"ש בפמ"ג [מה שקראנו על אהבת עולם] וספמ"ד [שחוזר לזה שוב, כפי שראינו]) לדבקה בו ע"י קיום התורה והמצוה כו' רק שהיא בבחי' צמאון כו' [כל ההבדל שזה מים, "כוסי רויה", והשני זה אש]).