הקטע הזה היה השלמה של ההתבוננות הבסיסית, זו שקראנו לה יסוד. היסוד נקרא "כל" – "כי כל בשמים ובארץ" – וזה גם קשור לכאן, כי היסוד מקשר את כל העולמות, את השמים והארץ. זו התבוננות ששייכת לכל עולם ולכולם ביחד, זה איזה חוט שדרה שעובר דרך כל העולמות. זה ה"חי" שלו. כעת מגיע לעוד נושא – נושא חשוב מאד, שבא כאן בדרך אגב, הכל לפני שהוא מתחיל את החלק השני הדן באהבה כאש. הוא כבר הזכיר בסוגריים שדווקא האהבה של היסוד פועלת הכי טוב להחליש את הנפש הבהמית. זה גם משהו פשוט מאד, כמו שאמרנו שזה שייך ליסוד (בתניא) – או שהיסוד מונח בתענוגות ואהבות העולם הזה, פגם הברית, או שמלובש בתוך אלקות ומרגיש כל הזמן את ה"אלהים חי". כאן הוא מאריך בנקודה הזאת, איך זה פועל חלישות בנה"ב, וזה נושא בפני עצמו ('זנב' של הנושא הקודם). כאן אומר משהו מאד יפה, בכל דבר יש 'פנינה' – שיש בזה שלש דרגות. יש לך יצה"ר, נה"ב, אז קודם כל צריך להתרחק ממנו, אחר כך להחליש אותו, ומי שזוכה בסוף מואס בו. זה שלשה שלבים: התרחקות-חלישות-מיאוס. זה הקדמה, שנבין מה שהולך לומר כאן:

וע"י הקירוב והדביקות באלקות [שזה כל האהבה שתארנו עד עכשו, וברגע שיש קירוב לדבר אחד יש ריחוק מדבר אחר] ה"ה מתרחק מהענינים החומרים הטבעים דאהבה היא העתקה ממקום למקום [זה הגדרה חדשה לאהבה: כל האהבה זה "אסורה מכאן להתקרב לשם". לכן מתחתנים, הכל זה כדי לסור מהמצב הקודם של הרווקות ולהגיע למקום חדש של נישואין. זה ענין חשוב בהבנה של מה זה אהבה. אם האהבה לא גרמה לך לעבור ממקום למקום, סימן שלא אהבה – הכל זה דמיונות. כאן מסביר איך כל הכנעת נה"ב נעשית כמעט בדרך ממילא על ידי אהבת ה'. יש שעובדים על הכנעה, אבל כאן זה עבודה על אהבה ודרך זה יש הכנעת הנה"ב. מענין שמשתמש דווקא במושג העתקה – רומז לכח של עתיק יומין, הכח לעבור מעולם לעולם. עיקר עתיק יומין זה ז תיקוני גלגלתא, שעתיק מתלבש בעולם שבא אחריות. ודאי רומז כאן רמז סמוי שאהבה זה יותר עתיק ויראה זה יותר אריך. עיקר ה-ז תיקוני גלגלתא זה בגלגלתא עצמו, שחסד דעתיק מתלבש בגלגלתא דאריך (שזה נקרא "חפץ חסד הוא"), זה עיקר כח ההעתקה ממקום למקום.], וכמ"ש הלוך ונסוע [הפסוק "ויעתק יצחק" כתוב ביצחק, אך הוא לומד את זה מאברהם, עמוד האהבה. קודם כל, ה' אומר לאברהם "לך לך" – כנראה רק מי שמדתו מדת האהבה אומרים לו כך. לעומת זאת ביצחק, עמוד היראה, נאמר "גור בארץ" (לשון מגור ויראה). יש משהו ביראה שזה גם תנועה – בריחה ונסיגה – אבל זו תנועה מאופקת, יכול להיות נסיגה מיניה וביה בלי לרוץ למקום אחר ("הזזה עצמית" יכול להיות רק זעזוע פנימי). אבל אהבה זה תנועה ממקום למקום. זה "הלוך ונסוע הנגבה" – לדרום, למדת האהבה – וזה תמיד מתקדם], וכמו ההולך ממקום למקום כל מה שמתקרב אל המקום שהולך ה"ה מתרחק מהמקום שהלך משם [הדבר הראשון זה להתרחק, כמו שאומר הרמב"ם לגבי בעל תשובה. אגב, מה שמיוחד במכתב בסוף של הרבי הריי"צ שמחבר את כל הענינים האלה בעבודת ה' להבדל בין צדיקים לבעלי תשובה (בעמ' וחצי האחרונים), שזה לא מבואר כאן בפנים. מאד חשוב ללמוד את המכתב הזה. בסיום מקשר לסיפור רבי אלעזר בן דורדייא, שיש שם ממד של אהבה וממד של תשובה – שני כחות שפועלים שם, שהם לא אותו דבר] וכך הוא באהבה דכל מה שמתקרב יותר אל אלקות ה"ה מתרחק מהענינים החומרים, והו"ע חלישות הנה"ב [כאן עובר מהתרחקות לחלישות. אם לא הייתי קורא הלאה הייתי יכול לחשוב שזה אותו דבר, אבל תיכף נראה שיש פה משהו נוסף.] שנחלש טבעו החומרי ע"י התגברות האהבה לאלקות [עשיתי את האהבה לאלקות גבור וחזק, אז "כשזה קם זה נופל" – ככל שאני מחזק את הכל אוטומטית הרע נחלש]. (וכמו שנרגש לכל עובד ה' דע"י התפלה בעבודה טובה בהתעוררות אהבה וקירוב לאלקות, הנה גם כמה שעות אחר התפלה הוא אדם אחר (ער איז גאר א אנדערער) או גם יום שלם [זה כל פעל עליו שהוא אדם אחר, ואומר שכל אחד שיש לו קצת טעם בעבודת ה' מרגיש זאת אחרי תפלה בעבודה טובה בהתעוררות. פתאום אין לו יצר הרע – הולך ברחוב ולא מסתכל על נשים, לא בא לו. זה לכמה שעות, אחר כך זה שוב בעיה – לכן צריך להתפלל מנחה. זה שהוא אדם אחר זה סימן של חלישות הנה"ב, שהיא לא דורשת – שהיא נחלשה.], ומובן דבכדי שתהי' החלישות באמת ה"ז לא בפעם אחת ושתים כ"א בשקידת העבודה יום יום [זה התדיר שיותר מהמקודש. המקודש לא יעשה אף פעם את החלישות האמיתית, אלא רק שקידת העבודה – "יום יום ידרשון את ה'".], ובד"כ החלישות היא שאינו מתפשט להתלבש באברי הגוף במעשה דבור ומחשבה [לא בא לו לחשוב על התאוות, ולא בא לו לדבר על זה, וכל שכן שלא בא לו לעשות משהו.], וכמ"ש בסש"ב פי"ב וי"ג). וגם ע"י העדר השימוש בהכחות הטבעיים ה"ה מתחלשים [כאן כנראה רומז לתיקון הברית – אף שלא אומר בפירוש, יש לו כל הזמן 'עסק' עם זה, ובפרט כאן בקונטרס העבודה. על זה כתוב בפירוש בחז"ל "אבר קטן יש באדם, מרעיבו שבע משביעו רעב". מה שכתוב בתניא על חיזוק הכחות הטבעיים כשמשתמש בהם זה על האכילה, שזה אי אפשר לעשות. אם כן, בדקות יש לנו כאן עוד סימן שכאן מדברים על הברית-היסוד.] וכמ"ש בשע"ת לר"י ז"ל [מענין, לא הרבה מצטטים אותו בחסידות] בענין שבירת התאוה שזהו ע"י העדר העשי' בפועל ובמשך זמן בהעדר ההשתמשות בהם ה"ה נחלשים הרבה [כאן ברור לי שהנושא של חלישות לעומת ההתרחקות זה שלב נוסף – התרחקות לחוד, על ידי התקרבות לאלקות, ואילו חלישות זה עבודה בפני עצמה. דואג שבמשך זמן רב לא ישתמש בכחות הטבעיים. זה כמו ספר מוסר. הקירוב הגורם להתרחקות ממילא זה חסידות, וההחלשה זה ספר מוסר – רבינו יונה.]. ועוד זאת [כבר שלב שלישי, שמצד אחד הוא לכאורה עוד יותר ספר מוסר. השאלה איזה תהליך הוא בונה כאן, במבט ראשון זה ירידה מחסידות נטו למוסר יותר ויותר. אבל צריך לומר שזה לא רק כמו שנראה בהשקפה ראשונה.] שע"י הקירוב לאלקות נרגש אצלו החומריות והעביות של הענינים הגשמיים (די גראבקייט פון דעם) [זה עב וגס ומתחיל להיות מאוס. כתוב בתניא שהמבחן של צדיק שהוא מואס ברע, וצדיק גמור מואס ברע בתכלית. זה משהו גדול בספר תניא קדישא, וגם כותב שצריך להרגיל להמאיס על עצמו (כעצת חז"ל שהאשה זה חמת מלא צואה – עצה בשביל בינוני, בעוד שהמיאוס העצמי זה הגדרה של צדיק). זה אחד הדברים המפליאים בתניא, שמגדירים צדיק לפי מיאוס – כמה שהוא מואס ברע. זה מה שרצינו לומר, שמצד אחד כאילו יורדים, אבל בעצם עולים כאן במדרגות.], דבעת שהוא נמשך אחריהם אינו מרגיש כלל העביות שבהם [כשאבר היסוד מלובש בהנאות העולם הזה הוא בכלל לא מרגיש שזה גראב] אבל כאשר מתקרב לאלקות ה"ה מרגיש היטיב את העביות והבהמיות אשר בהם [שזה מעשה בהמה] ואינו חפץ בשו"א להיות כבהמה (וזהו הטעם שבכדי לפעול בנפשו הכפי' בענינים פרטים [מתי הזמן הכי טוב לאגור כח נפשי להשתלט על התאוות שלו (שזה כפיה)?] הוא בעת התפלה דוקא [שאז הכי קרוב לאלקות ומרגיש אלקות, ואז מרגיש שהענינים הללו הם גסים ועבים, ובזמן אחר לא מרגיש זאת], מפני שאז מאיר בו הנה"א והכחות דנה"ב הן בהעלם אז דהוא ענין החלישות דנה"ב, ע"כ בנקל לו אז לפעול יותר [כאן המעבר מוחשי. כמו שני אנשים שרבים – הזמן הכי טוב לתת מכה הוא כשיש רגע שאתה למעלה והוא למטה. כשידך על העליונה וידו על התחתונה – אז אתה גומר אותו (לפחות לכמה זמן).]. ועוד [חוץ מזה שכעת הנה"א מתגברת והנה"ב נחלשת] מפני שאז הוא רואה ומרגיש היטב את העביות בזה ובנקל יפעול בעצמו לכפות א"ע כו' [זה כמו בצבא. אפילו אם אנחנו חזקים מהערבים, עדיין אם לא נרגיש שהאויב מאוס ושלילי לא ננחית עליו מכת מות. צריך להרגיש כמה הוא מאוס בשביל לתת את המכה – להרגיש שמגיע לו.]). ובפרט כשמתבונן בענין ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע דהגשמי מצ"ע הוא דבר מות וכמו גוף המת ה"ה מאוס בלי חיות ונפסד ונשקץ ביותר [אפשר להשליך את זה על כל העימות בין המדע האמיתי והמאמין לבין המדע הדמיוני – שמי שעוסק רק בחיצוניות, בצד המת של המציאות, זה ממש מאוס.], כמו"כ כל הדברים הגשמיים מצ"ע בלי הכוונה האלקית כ"א התאוה שבהם ה"ז דבר מיאוס ושקץ, דבאריכות ההתבוננות בזה נמאסים בעיניו במקצת עכ"פ [לא צדיק, אבל קצת נמאס, כמו שכותב בתניא לגבי הבינוני] העניני' הגשמיים החומרים, וכמ"ש מזה בדרוש תקעו הנ"ל במ"א הנ"ל.