א. שאלת והשבת שלום – מפני היראה, מפני הכבוד ושלום לכל אדם

בתחלת פרק שני בברכות המשנה אומרת:

היה קורא בתורה [בחומש דברים, בפרשת ואתחנן] והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא [זו ההלכה הראשונה במשנה, והיא ממשיכה:] בפרקים [הכוונה בין הפרקים] שואל מפני הכבוד ומשיב [לא משנה מי פותח] ובאמצע [הפרק, אמצע הענין] שואל מפני היראה [שתי שיטות בזה, או אדם שאתה חייב במוראו על פי תורה – אבא, רבו המובהק או גדול הדור – או אדם שאתה מפחד ממנו, לא כי אתה חייב לפחד ממנו, היינו שאותו אדם יכול להרוג אותך. זה שתי שיטות עם נפק"מ ביניהם, כמובן. מי שמקשה על הדעה של "שמא יהרגנו" טוען שלא צריך לומר זאת, כי אין דבר שעומד בפני פיקוח נפש, ואפשר להפסיק אפילו באמצע הפסוק "שמע ישראל" (מה שלפי שום דעה כאן לא מפסיקים). לכן יש מישהו שרוצה לפרש ולומר דעה בינונית ש"שמא יהרגנו" זה לא סכנה ודאית ממשית, אלא סכנה רחוקה. זה אדם שאין הרבה סיכוי שיהרוג אותך, אבל יכול להיות, ועל אחד כזה נאמר – לפי דברי רבי מאיר – ששואל ומשיב באמצע הפרק מפני היראה] ומשיב דברי רבי מאיר.

תכלית הלימוד הערב מה שכתוב בדברי חז"ל שיש רמח תיבות בקריאת שמע, ומי שמדייק לומר אותן "לכל בשרו מרפא" – כל תבה נוטלת אבר אחד ומרפאת אותו. אז מי שאומר קריאת שמע בהקפדה אין רפואה גדולה מזה – לא צריך רופא או בית חולים, לא שום דבר. מה שמענין שרק בזהר יש ינוקא (יש כמה ינוקות, ילדים מבריקים, בזהר) שאומר שספרתי ויש רק רמה תיבות (עם הפסוק בשכמל"ו), וצריך הסבר שלם איך משלימים את התבות החסרות. שואלים אותו – אולי שמעת משהו על השלמת התבות החסרות? והוא אומר ששמע שהחזן חוזר "הוי' אלהיכם אמת". רואים מכאן כמה דברים. הראשון – שדווקא בפנימיות התורה דנים בזה. יש מדרשים שכתוב שיש רמח תיבות, אבל לא כתוב שזה לא כך וצריך להשלים. לשבת ולספור – לא להאמין למה שאומרים לך – זה שייך לפנימיות התורה, זה ראש, דפוס חשיבה, של פנימיות. ומי בזהר סופר? ילד. זה ילדים של גאולה, ילדי משיח, כמו שכתוב שסימן של גאולה שהקב"ה ישפוך רוחו על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם ואז "כולם ידעו אותי". רואים שלא רק שהוא סופר, אלא פתאום מגלה שאמרו לי רמח ואני סופר רק רמה. אבל לא עוסק רק בחשבון, אלא גם רוצה להבין למה, ואיך משלימים את זה.

כל המנהג שלנו, ששליח הצבור משלים "הוי' אלהיכם אמת", יוצא מהזהר. קודם כל, זה נמצא רק בפנימיות התורה. לכן ברמב"ם, למשל, אין את הדבר הזה בכלל. בטור ובשו"ע יש את זה כבר, כי יש את הזהר, אבל ברמב"ם שעפ"י פשט זה לפני הזהר אין הלכה כזו, וגם בגמרא לא מוצאים את זה. בכל אופן זה מאד מאד קשור למאמר של רבה שתיכף נראה.

אמרנו שיש הרבה רמזים יפים: כל הרמזים קשורים למספר זה, רמח. יש שני סוגי יחס שמתירים לשאול בשלום מישהו או לפחות להשיב אם שואל בשלומך – יראה וכבוד. הגימטריא הראשונה של הערב – יראה כבוד עולה רמח. זה הרמז הראשון, כבר במשנה הראשונה של פרק ב במסכת ברכות. כמו שנראה בהמשך, יש שאלה אם הברכות שתקנו לפני ואחרי ק"ש שייכות אליה בתוכן. אין ברכה אקב"ו לקרוא קריאת שמע – כעין ברכת המצוות – והשאלה אם ברכות אלה הן ברכת המצוה או משהו אחר, שרק הסמיכו לק"ש. זה דבר כל כך פשוט, שהוא מביא בתניא – מהרשב"א – שעל פי פשט זה לא קשור. בכל אופן, כמו שנסביר בהמשך, הברכות הן בשביל להגיע לאהבה. במיוחד הברכה השניה, "אהבת עולם" (ויש גורסים "אהבה רבה"). בשביל להגיע לאהבה, ועוד יותר, לפי הקבלה, ברגע שאומרים "אהבת עולם" נכנסים ל"היכל אהבה" בעולם הבריאה. מהמילה "אהבת עולם" נכנסים להיכל האהבה – זה מאד חשוב לנו – ונשארים שם עד סיום ק"ש, עד "הוי' אלהיכם אמת". כשאומרים "אמת" כבר עולים היכל, להיכל הרצון. בהמשך, כשגומרים את הברכה האחרונה – בשחרית זה "אמת ויציב" – ואומרים "גאל ישראל", אז אומרים "א-דני שפתי תפתח" ונכנסים להיכל קה"ק (על זה דברנו הרבה בעבר). זה אין, המעבר, בין עולם הבריאה לתפלת שמו"ע שהיא באצילות. יש ז היכלות, וכל ג האחרונים – היכל האהבה, היכל הרצון, היכל קדש הקדשים – הם אהבה, הכל דרגות של אהבה. יש אהבה שהיא קדש קדשים, ואהבה ורצון ודאי קשורים (כמו שחוזר כמה פעמים בנוסח התפלה "אהבה ורצון", קשור לגימטריא קצת מורכבת שנשאיר להמשך). בכל אופן, חשוב לנו להתמצא בהיכלות בשביל ההמשך.

יש יראה וכבוד, ולפי רבי מאיר באמצע הפרק רק יראה גורמת להפסיק – גם לשאול וגם להקשיב – ובין פרק לפרק גם כבוד מאפשר לשאול ולהשיב (וכ"ש יראה, כמובן). חולק עליו רבי יהודה, והלכה כמו רבי יהודה:

רבי יהודה אומר באמצע [הוא מתחיל מהחמור, מאמצע הפרקים, בניגוד לרבי מאיר שהלך מהקל אל הכבד, אבל הוא פוסק יותר קל ממנו:] שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם.

רבי יהודה אומר שבין הפרקים אפשר להשיב שלום לכל אדם שעובר, כל יהודי ואולי גם לא יהודי. אדמו"ר הזקן כותב "ומשיב מפני דרכי שלום" (לא חידוש שלו ניסוח זה), אבל במשנה כתוב "ומשיב שלום". כעת יש יראה-כבוד-שלום = ג"פ יצחק = כד פעמים הוי' (מספר הצירופים, אם מחלקים בין ה עילאה ל-ה תתאה). בראשונים יש שתי דעות מה זה יראה, וכמו שאמרנו מאוחר יותר יש גם דעה אמצעית כנ"ל, אז אפשר להוסיף לגימטריא. אמרנו שדעה אחת היא יראה ממי שמסוכן ודעה שניה יראה ממי שחייבים במוראו – אב, רב מובהק, או רב שהוא גדול הדור אף שאינו רבו.

כאן המקום לומר הערה לפי חסידות, שבהערה לתיקון חצות מבואר שיראה מפני חכם היא הרבה יותר פנימית מיראה ממלך מסוכן. כשאתה נכנס לחכם אתה מרגיש שעיניו הן רנטגן, ואתה חשוף בפניו, כך שאתה מתבייש ממנו, ואתה כל כך מתבייש שאתה בטל במציאות – חויה אמתית של עמידה בפני חכם היא בטול במציאות, יראה עילאה. לכאורה יראה מפני חכם היא באין ערוך יותר מיראה תתאה, אבל כאן נראה הפוך – שאם אתה ירא מחכם אפשר להבין שאפשר לשאול בשלומו אפילו באמצע פרק, אבל אם אתה ירא שיהרוג אותך זה כל כך פשוט שאפילו לא צריך לכתוב את זה, זה פקו"נ. עוד פעם, לפי הפשט, מלך שיכול להרוג אותך זה הרבה יותר פחד מהחכם או מהרב או מהאבא, שאינך מפחד שיהרוג אותך. אפשר לומר שעל פי פשט באמת רואים שהתפיסה של פחד בנגלה והתפיסה של פחד בנסתר היא הפוכה, אבל זה לא מספיק. הפירוש האמתי הוא שאם הפחד מהרב שלך – אתה תלמיד מובהק והוא רב מובהק, או שהוא גדול הדור – הוא רק בגלל שאתה מחויב על פי תורה לפחד ממנו, "מורא", אז זה פחות מיראת מלך. כל רגש שמסונן על פי מצות התורה – שאתה עושה את זה בגלל השכל שאומר לך שהתורה מחייבת אותי לעשות זאת – זה לא הרגש בטהרתו. כאן זה פשוט, אם אתה ירא מהרב הגדול הזה בגלל שיש מצוה – זו יראה של עולם התיקון. התורה היא עולם התיקון – זה שייך עכשיו, ל-יב סיון – ובעולם התיקון יש מיעוט אורות וריבוי כלים. אורות זה עצם הרגש. ה"שמא יהרגנו" זה לא שהתורה אומרת לך לפחד – אדרבה, הבעל שם טוב אומר לא לפחד ממנו, לא לפחד משום דבר  חוץ מה' – אז למה אתה מפחד? זה רגש טבעי. זה לא על פי תורה, וזו הכוונה שהכלים מועטים. אבל אותו חסיד שמגיע לבטול במציאות בפני הרבי שלו זה המשכת אורות דתהו ולמעלה מאורות דתהו. זה כבר רגש אמיתי, לא שהוא מחויב בזה. כמו שתארנו קודם – הוא נכנס לחכם האמתי, מרגיש שהמבט שלו חודר אותי, אני גורנישט וגם מתבייש בעצמי – זה לא מצוה בתורה, אלא רגש. זה רגש עילאי, ירא בשת. זה לא סתם אורות דתהו, אלא למעלה מאורות דתהו. וגם, היות שזה חכם של תורה, זה בכלים של תיקון. זו דוגמה של היעוד המשיחי – כל יעוד משיחי זה להמשיך אורות דתהו, וגם מעל אורות דתהו, לתוך הכלים דתיקון. ככה זה מיישב את המדרגות שיש כאן.

[השלמה: אמרנו שיש שלש מדרגות של יראה בהלכה (לא היראה של החסידות, שהיא בעצם היראה שנראה בהמשך במאמר של רבי הלל, הבטול במציאות ממש) – שמא יהרגנו, אולי יהרגנו, שמצווה לירא ממישהו (זה הכי פחות). כל זה למעלה מהכבוד. אם הכבוד בשרש – כבוד עילאה – אז היראה בכתר, וזה ג רישין. זה מאד מתאים לרס"ג שבמנין המצוות שלו המצוה הראשונה היא יראה – אין לו מצות אהבה ולא מצות אמונה, זו תפיסה יהודית פשוטה שהכל זה יראת שמים. אז יש יראה-יראה-יראה-כבוד-שלום. יראה יראה יראה שלום = 1024,  מספר אותיות ק"ש, שזה עצמו כבוד ברבוע. ממילא, אם אני מצרף כבוד זה כבר 'יהלם' של כבוד.]