ב. "אלו הן בין הפרקים"

כל זה המשנה הראשונה. בגמרא המשנה הבאה מחוברת, אבל במשניות זה נפרד (ויש נפק"מ להלכה, כמו שכתוב תמיד, לענין המקדש אשה על מנת שאני יודע משנה אחת. פוסקים לפי המשנה, כי בגמרא כאן זה כפול, ובפרק א' של סנהדרין היה צריך לדעת פרק שלם). המשנה השניה לפי סדר המשניות מתחילה כאן:

אלו הן בין הפרקים [מה נקרא בין הפרקים, שלפי רבי מאיר אז מותר לשאול ולהשיב מפני הכבוד, אבל לא נותנים שלום לכל אדם, ולפי רבי יהודה אתה שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, וכך הלכה? צריך לדעת מה הם בין הפרקים:] בין ברכה ראשונה [יוצר] לשניה [אהבת עולם] בין שניה לשמע בין שמע לוהיה אם שמוע בין והיה אם שמוע לויאמר בין ויאמר לאמת ויציב [לפי ת"ק יש חמשה "בין הפרקים". הראשון אחרי שסיימת "יוצא המאורות" לפני שאמרת "אהבה" – כשאתה עומד לפני הכניסה להיכל האהבה. "בין הפרקים" השני בין "באהבה" לבין "שמע ישראל". אנחנו נוהגים אפילו לא לומר שם אמן – זה חלק מהסוגיא כאן – כדי לא להפסיק, אבל אין מי שאומר שזה לא "בין הפרקים". אחר כך בין "ובשעריך" ל"והיה אם שמוע", בין "כימי השמים על הארץ" ל"ויאמר" של פרשת ציצית, ואז מגיעים ל"אני הוי' אלהיכם" וצריך להמשיך "אמת ויציב" או "אמת ואמונה", ולפי ת"ק זה גם "בין הפרקים" שמותר להפסיק, לפי רבי יהודה, לשאול בשלום אדם מכובד ולהשיב שלום לכל אדם. אבל גם כאן יש מחלוקת שהשני בה הוא רבי יהודה. במחלוקת הראשונה זה כלל, שרבי מאיר ורבי יהודה – הלכה כרבי יהודה. כאן ת"ק זה לא רבי מאיר, ולכן זה לא פשוט, וצריך לומר בגמרא בפירוש שהלכה כרבי יהודה.] רבי יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק [חייבים  לחבר "הוי' אלהיכם אמת", אבל אין כאן שום רמז שהחזן צריך לחזור על תבות אלה. רק אומר לגבי כל אדם, בצבור וביחיד, שאסור להפריד].

בדעת החיוב לחבר "הוי' אלהיכם אמת" יש שתי דעות: לפי הרמב"ם אין כאן "בין הפרקים", אבל יש כאן דין של אמצע פרק, אבל רבני צרפת (בעלי התוספות) אומרים שבין "הוי' אלהיכם" ל"אמת" יותר חמור מאמצע פרק, ואסור להפסיק בכלל. אפילו הדוגמה הכי חמורה, של מלך שאתה מפחד שיהרוג אותך – אל תפסיק, אלא תחטוף את המלה אמת ברגע כמימרא ואז תדבר עם המלך (כמה זמן לוקח לומר אמת?!). אבל בשום פנים ואופן אל תפסיק בין "הוי' אלהיכם" ל"אמת". הלכה בשו"ע כרבני צרפת.

מה שמענין כאן שרבי יהודה כותב בין "ויאמר" ל"אמת ויציב" – השאלה אם "ויציב" זה דווקא? בפשט לא, וכתב כך כמו שקודם כתב "והיה אם שמוע" (כדי לזהות יותר טוב את הפרשה). כך כותב התוי"ט, וגם הגר"א כותב בדיוק כך, ש"אמת ויציב" כאן זה שגרא דלישנא, ולא קשור לענין בכלל, ואחרי "אמת" אפשר להפסיק כמו באמצע פרק (לפי רבני צרפת, וודאי לפי הרמב"ם). אבל נאמר על זה משהו בפנימיות: למה צריך לומר במשנה "אמת ויציב"? יש כוונה עצומה שיש טו ווין – "ויציב ונכון וכו'" – ומה מיוחד ב"יציב" לגבי כל האחרים? "אמת" זה לשון הקדש, וגם כל הבאים הם לשה"ק, אבל יציב זה לא לשה"ק אלא תרגום של "אמת" (כמו שמופיע בספר דניאל). אז "אמת ויציב" זה כמו אמת והתרגום שלה – זה יותר אמת מכל השאר.

הדין של אי הפסקה בין "הוי' אלהיכם" ל"אמת ויציב" הוא הנושא שלנו, אבל קודם נגמור את המשנה:

אמר רבי יהושע בן קרחה [יש מחלוקת לגבי הזהות שלו. רש"י כותב – ויש הרבה אסמכתאות בחז"ל – שזה בן של רבי עקיבא, שהיה קרח. התוספות חולקים ואומרים שזה לא יתכן. מי שרוצה לעיין בזה ילמד בסדר הדורות. על כל פנים, הוא דמות חשובה. במשנה זו יש ת"ק – יש כללים מי זה, רבינו הקדוש או רבי מאיר או חכמים – ועליו חולק רבי יהודה. לפי ת"ק יש חמשה "בין הפרקים" ולפי ר"י יש ארבעה, וכך הלכה. אחר כך בא ר"י בן קרחה ואומר עוד משהו, והשאלה אם יש קשר. על פי פשט אין קשר, אך היות שזה באותה משנה לכאורה יש קשר, וצריך להסביר למה המשנה ממשיכה בדבריו (זה גם הלכה, אבל בעיקר הסבר):] למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע [היות שמדברים על הפרקים בקריאת שמע, אני רוצה לדעת למה באמת יש סדר כזה. לא מספיק לו שכך הסדר בתורה, כי הפרשה האחרונה היא לא לפי סדר התורה. "אין מוקדם ומאוחר בתורה" אז עקרונית אפשר לסדר לפי איך שנראה לחז"ל, ואפילו אם הכל מדאורייתא יש רשות לחז"ל לסדר איך שמבינים. אז למה באמת הפרשה הראשונה קודמת לשניה? הוא אומר:] כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה [זה ב"שמע ישראל", ויש הרמז המפורסם ש-שמע ר"ת עול מלכות שמים] ואחר כך מקבל עליו עול מצות [בפרשה השניה. ולמה קודמת הפרשה השניה לשלישית?] והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום ובין בלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד [מצות ציצית נוהגת ביום, ולא בלילה. כך גם פוסק הרמב"ם, שמצות ציצית היא רק ביום. משא"כ מצות "ולמדתם" בפרשה השניה נוהגת כל הזמן, ביום ובלילה, עשרים וארבע שעות ביממה. לכן מקדימים דבר שנוהג כל הזמן לדבר שנוהג רק ביום].

יש גם פה סוגיא שלמה, שאולי נגיע – הפסוק האחרון של ק"ש מאד מיוחד, היחיד בתורה שמתחיל וגומר באותו ביטוי: "אני הוי' אלהיכם". אף אחד לא מציין זאת. עד הפסוק האחרון בק"ש יש בפרשה השלישית רק מצות ציצית, אבל בפסוק האחרון יש עוד ענין – יציאת מצרים. זה גם ענין עיקרי של ברכת "אמת ויציב". אם כי יציאת מצרים מופיעה לקראת הסוף. לפי הקבלה אומרים ח פעמים אמת, ו"אמת ממצרים גאלתנו" זו האמת השמינית – צריך להגיע לאמת השמינית בברכה זאת כדי להזכיר יציאת מצרים, ויש מצוה  מן התורה להזכיר כל יום יציאת מצרים. מחלוקת בין בן זומא לחכמים אם יש מצוה להזכיר יצי"מ בלילה, כמו שאומרים בהגדה של פסח (ומקורה כאן, בסוף פ"א של ברכות). לפי בן זומא, שמצוה להזכיר יצי"מ גם בלילה, יש לכאורה ענין לומר פרשה זו גם בלילה. לפי זה, לא כל כך פשוט לומר שפרשה שלישית לא נוהגת בלילה, אפילו אם נפסוק שציצית זה רק ביום. אבל אם פוסקים כחכמים, אז לא צריך להזכיר יציאת מצרים בלילה. לפי בן זומא "כל ימי חייך" מרבה את הלילות, ואילו לפי חכמים זה בא לרבות את ימות המשיח – שגם אז תהיה מצוה לזכור ולהזכיר את נסי יציאת מצרים, אף על פי ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (כפירוש החסידי, שנפלאות העתיד הם נפלאות גם ביחס ליציאת מצרים) בכל זאת צריך להזכיר יצי"מ (אף שכשרגא בטיהרא – עדיין צריך להזכיר את הפרשה). לפי חכמים לדעת רבי יהושע בן קרחה כל הפרשה לא נוהגת בלילה (ומי שמסביר כך זה בעיקר הצל"ח, שאני מקוה שנגיע אליו), אבל לפי רוב המפרשים רבי יהושע בן קרחה התכוון רק לציצית, ולא נכנס לסוגיא אם הזכרת יצי"מ נוהגת רק ביום או גם בלילה.

[השלמה: במשנה יש ת"ק, רבי יהודה, ר"י בן קרחה – שצריך הרבה להסביר את המבנה של דבריהם במשנה. אבל רמז: רבי יהודה = 242 (תחלת הסדרה, כנ"ל, 11 ברבוע כפול). רבי יהושע בן קרחה = 968 = 22 ברבוע כפול = ד"פ רבי יהודה (ממוצע כל מלה בשמו), היחס ביניהם "ואד יעלה  מן הארץ".

בכלל, בכל המשניות ר"י בן קרחה מופיע רק ארבע פעמים (בברייתות בגמרא עוד הרבה פעמים), וזו הפעם הראשונה (בסדר הדורות כותב שיש חמש, אבל למטה יש הערה שאחד מהם במשניות אצלנו הוא רק רבי יהושע). זה עוד שיעור, לכוון אותם.

יפה ש"למה קדמה שמע ל'והיה אם שמוע'" זה ה-י, החכמה שלו. בחמש קדימות שמוזכרות בסוד ה' – "למה קדמה" – הקדימה שכנגד החכמה היא קדימה במעלה (בעיקר שפלוני חכם מהשני). גם כאן צריך להגיד שבאיזה מקום יש כאן קדימה במעלה. הפרשה הראשונה היא 'הכי חכמה', ובאמת הפרשה השניה – שהיא דומה, כאילו אותו דבר, אותו נושא – היא פחות 'חכמה'. תוספות אומרים משהו שכולם מביאים, שהכל לא הגיוני. אומרים סברא רחוקה ממני לגמרי, שהייתי שם "והיה" לפני "שמע" – לשון רבים לפני לשון יחיד. פשוט שהרמב"ם לא היה אומר סברא כזו – צריך סיבה למה מתחילים "שמע" לפני הכל? זה בהיכל האהבה, אבל אהבה נובעת מהתבוננות. לכאורה אין שום קושי בעולם למה מתחילים משם, זו המצוה של "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך וגו'". מהפסוק הזה, גם בשו"ע, לומדים ש"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". זה פתיחת הסימן הראשון של ק"ש בשו"ע, ההלכה הראשונה. הדבר הראשון בקריאת שמע שיהיה חדש, והדבר השני שיהיו רמח אותיות – כך בהגיון של השו"ע. זה שצריך להיות חדש לומדים מ"היום". לכן יש כאלה שסוברים שהחיוב מדאורייתא הוא עד "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (מונח אצלי שזה הדעה הכי מקובלת, למשל כאשר אומרים ק"ש בהליכה צריך לעמוד עד סוף פסוק זה). זה שמתחיל מ"שמע" ולא מ"והיה אם שמוע" או מ"ויאמר" זה לכאורה נישט-שייך. זה נוגע גם לצל"ח, שאומר שסדרו "ויאמר" בסוף בגלל אמת ויציב. אחרי כל ההסבר של ר"י בן קרחה עדיין נראה פשוט שלכתחילה שמע זה ההתחלה ו"ויאמר" אחרון (לכן יש דעה ששתי הפרשות הראשונות דאורייתא), וגם זה שלא סדר התורה לא קשה כי "אין מוקדם ומאוחר בתורה". יוצא שהדבר הכי חכם זה קבלת עול מלכות שמים, כי זה בטול והכנעה. אחר כך יש קבלת עול מצוות – זה גם בטול, אבל פחות, בטול לבעל הרצון ובטול לרצון, אז הפרשה הראשונה 'יותר חכמה' מהשניה. אחר כך יש עוד מצוה – גם בלי יום ולילה, זו מצוה פרטית (אך שקולה כנגד כל תריג מצוות).

פעם שניה (ר"ה פ"ד מ"ד) זה "שלא יהיו העדים הולכים אלא למקום הועד" אפילו שאין שם ראש בית דין. מקום הועד זה "מקום בינה", ואפשר לקבוע שם את החדש – לקבל את העדות – גם אם החכמה, אב בית דין, לא שם.

פעם שלישית (נדרים פ"ג מי"א): "גדולה מלה שלא נתלה עליה למשה הצדיק אפילו שעה אחת". מילה (וכן משה הצדיק) זה כללות המדות, ויש שם דין של ז"א. כללות ושלמות ברית המלה זה המדות.

פעם רביעית (סנהדרין פ"ז מ"ה) – דין מגדף, שצריך לפרש את השם ואז כל הדיינים קורעים בגדיהם וכו'.

רואים שהוא טיפוס של דין, אומר דברים חזקים. טיפוס של דין לפחות ב-וה שלו – מתאים לשם שלו, "בן קרחה". אם זה שייך לרבי עקיבא זה קשור לדינים שלו.]

נעבור לגמרא בדף יד, סע"א, כשמתחילים לדון ב"אלו הן בין הפרקים". נשים לב שזה ר"ת אהבה, ואם תבדקו אין עוד משנה שמתחילה עם ר"ת אהבה – "לית" בלשון בעלי המסורה (ש"אין עוד מלבדו"). לכאורה זה לא צריך להיות כל כך נדיר וקשה, אבל אין עוד. זה ביטוי שלם בפני עצמו (היום היינו שמים נקודתיים אחרי זה), גם תחלת משנה, וגם ר"ת אהבה. אם היה שכיח, שיש עוד הרבה כאלה – מילא, לא כל כך בולט. אבל זה פעם יחידה, משהו מאד מיוחד. המיוחד זה מה שהסברנו, שכל הדין של "בין הפרקים" קשור ל"היכל האהבה" לפי הסוד. הראשון הוא דרך הכניסה להיכל האהבה. המחלוקת היא לגבי האחרון – שם עוברים מהיכל האהבה להיכל הרצון. באמת אפשר להבין את המחלוקת, האם "אמת" עדיין קשור לאהבה ("אלו הן בין הפרקים"), או שזה לא קשור לאהבה אלא מדרגה אחרת, יותר גבוהה, של רצון – הביני וביני, בין "אלהיכם" לבין "אמת". היות ש-אהבה כולל ארבע אותיות, זו איזו אסמכתא שאליבא דרבי יהודה, שהלכה כמותו, יש ארבעה בין הפרקים, כנגד ארבע אותיות אהבה.

אמרנו שיש רמז יפה, שכבר נאמר: אמרנו שיש כאן ג היכלות – היכל אהבה, היכל הרצון, היכל קדש קדשים. כדאי רק להכיר את כל השמות של ההיכלות, שעולים אותם מ"ברכו" עד שמו"ע, הכל בעולם הבריאה. אז עולים לכחב"ד, ומשם עולים לעולם הבא – עולם האצילות. זה נושא כל כך חשוב שהוא הנושא של שלשת הפרקים האחרונים של התניא, שידוע בין חסידים שעיקר ההשכלה בתניא – מה שחב"ד זה השכלת אלקות – זה שלשת הפרקים האלה. שמות כל ההיכלות (כל היכל הוא בית בתוכו מאירה הספירה ששייכת אליו): היכל לבנת הספיר (הכולל את יחוד הספירות מלכות ויסוד בבריאה), היכל עצם השמים לטוהר (הוד דבריאה), היכל נגה (נצח), היכל הזכות (גבורה, בדילוג על תפארת, ושם יושב בי"ד של מעלה – "מתיבתא לרקיעא" – והוא שייך לגבורה דבריאה, בזכות או שמזכה אותך או להיפך, וזה שקוראים לו היכל הזכות זה אומר שאע"פ שהוא גבורה הנטיה היא לזכות אותך; שם בית הדין בשמים, וכל פעם שכתוב "והוי'" היינו "הוא ובית דינו". בדרך כלל כתוב רק "הוי'", אבל "והוי'" – כמו שקוראים בר"ה "והוי' פקד את שרה" – זה "הוא ובית דינו", ובית דינו נמצא בהיכל הזכות, הרביעי מלמעטה למעלה), היכל אהבה (כאן יש תפנית מהותית, במקום של "בין הפרקים" הראשון; בהיכל האהבה הכל אהבה, צריכים להרגיש המון אהבה, לכן המצוה העיקרית שם – חוץ מ"שמע ישראל" – היא "ואהבת", בתוך קריאת שמע גופא).

בברכה שלפני ק"ש יש שבע אהבות – "כל השביעין חביבין". מי שעוסק בפנימיות דווקא ידאג ויקפיד לספור את האהבות. זה לא לפי כל הנוסחאות, אבל כך לפי נוסח האריז"ל של אדמו"ר הזקן [הרב אמר לילד בשיעור: אתה עדיין לפני בר מצוה – זה הזמן הכי טוב לספור כמה אהבות יש שם... מחר בבקר, תוך כדי שאתה מתפלל, תחשוב על שבע האהבות]. בקריאת שמע הפרשה הראשונה היא "ואהבת", ושם עיקר האהבה – מגיע לשיא, "בכל מאדך" (ב"והיה אם שמוע" כבר אין "בכל מאדכם"). לא עוברים היכל מהברכה לקריאת שמע – זה החידוש, שכל "בין הפרקים" זה בהיכל האהבה. רק שרבי יהודה אומר שכאשר מגיעים לסוף ואומרים אמת זה כבר לא היכל האהבה, ולכן אין לו דין של "בין הפרקים" (עם ר"ת אהבה). בפרשה הראשונה זה "ואהבת" ובפרשה השניה זה "לאהבה את הוי' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם". אף על פי כן אמרנו שמהאהבה הראשונה ואילך הכל זה אהבה.

קודם כל, היכל הרצון זה תפארת – דלגנו מנצח לגבורה ולחסד. הסבה שצריכות להיות רמח תיבות בק"ש זה כי מדובר בהיכל האהבה, ההיכל של "אברהם אהבי". בצדיקים נצח זה משה וגבורה זה יצחק, הסדר הוא משה-יצחק-יעקב, ורק אחר כך מגיעים להיכל הרצון, שהוא דעת, אבל בהיכלות זה תפארת. זה איזה כח יש שבתפארת, שהיא אהבה ועוד יותר אהבה מאהבה – מה שנקרא רצון (גילוי הכתר במקום הדעת – התפארת היא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה). זה מה שכתוב בתניא על רחמים של "יעקב אשר פדה את אברהם". אברהם זה אהבה, אבל יעקב זה רחים. יש מישהו שאפילו על פי דין ספק מה צריך לעשות, ועל זה כתוב בתניא שצריך לעורר עליו המון רחמים – הניצוץ שלו בגלות, וצריך לעורר המון רחמים שהניצוץ ישתחרר מהגלות. הרחמים שאני מעורר מחזירים לרגש שלי את האהבה, שהגם שהוא לא בסדר – לגמרי לא בסדר בינתים – אבל אם אני מרגיש רחמנות עליו זה משחזר את האהבה. כך מסביר בסוף פל"ב בתניא. זאת אומרת שיש לרחמים כח אדיר לשקם אהבה, ואם יש לה כזו כח סימן שיש לה שרש יותר גבוה. כך צריך להסביר שהיכל הרצון גבוה מהיכל האהבה – יעקב למעלה מאברהם, "יעקב אשר פדה את אברהם"? על ידי זה, מגיעים בסוף להיכל קדש הקדשים.

שוב, המילים המדויקות הן "היכל אהבה", "היכל הרצון", "היכל קדש קדשים". בזה מאד חשוב לדייק, במיוחד אם רוצים לעשות חשבון (אבל גם בלי זה): אהבה זה יג, המספר הראשוני ה-ז. הרצון = 351 = הוי' במשולש = זך פעמים יג. קדש קדשים = 858 = סו פעמים יג. כלומר, כל היכלות אלה הם כפולות של אהבה, חוץ מזה ש-היכל עולה ה"פ אהבה. לכולם קוראים היכל, אבל כל השאר – לבנת הספיר, עצם השמים לטהור, נגה וכו' – לא כפולות יג. אבל מהאחרונים מספרם הוא כפולת יג. לא רק זה, אלא שאם עושים סדרה רבועית של אהבה, הרצון, קדש קדשים – ההפרש בין "אהבה" ל"הרצון" הוא 338 = הוי' פעמים אחד, היינו ב"פ יג ברבוע, ובין "הרצון" ל"קדש קדשים" הוא 507 = הוא טל ("הוי' אחד") פעמים אחד, היינו ג"פ יג ברבוע. מה הבסיס, הכח המוביל את הסדרה? מה שבין ה-2 ל-3 – 1 – פעם אחת אחד ברבוע. אם כן, כאן הכל הגדלת האהבה – מאהבה לרצון לקדש קדשים.

מה זו אהבה של קדש קדשים? "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". כתוב שלפי האר"י – נוסח אדמו"ר הזקן – לא אומרים אף פעם "אהבה רבה" בברכה. יש מי שמחלק בין שחרית לערבית ויש מי שמחלק בין חול לשבת, אבל לפי האר"י אומרים רק אהבת עולם. כאן יש רמז מאד יפה, שהיות שיש פה שלש עליות, ג ההיכלות האחרונים, זה הכל דרגות של אהבה – אז באמת אפשר לומר שברכת אמת ויציב זה כבר אהבה רבה והיכל קה"ק זה כבר אהבה בתענוגים. כתוב שבכללות יש שלש דרגות – אהבת עולם, אהבה רבה, אהבה בתענוגים (בכחב"ד יש אהבה בתענוגים, וכתוב שהיא שרש המים של האהבה, והמים מתגלים בחכמה – לחלוחית המוחין – אבל עיקר התענוגים זה בכתר (והיכל קה"ק כולל גם את הכתר).

[השלמה: במשנה "אלו הן בין הפרקים" – ר"ת אהבה – שאר האותיות עולות כד ברבוע (שעור). יש ב"היום יום" יא אלול בטוי על "הלומד תורה לפרקים", שהתורה 'תפרק' אותו (באידיש זה שחרור ותענוג, לשון פורקן; שם הלשון שדברי תורה תופסים אותו, ממש כמו "תפסיה ליה"). כנראה שכל הנושא של "בין הפרקים" שייך לזה, חוץ מזה שהוא רפואה למחלות פרקים שתופסות "בין הפרקים". אצלנו "בין הפרקים" זה הווארט של רבי הלל שנראה לקמן – האין בין יש ליש. כנראה שכאשר התורה 'מפרקת' את הלומד זה גילוי האין האמתי. בין הפרקים = 497 = מלכות ע"ה. חמשה חומשי תורה – בראשית שמות ויקרא במדבר דברים = 2480 = י"פ רמח, כבר קשור לענין שלנו = י"פ במדבר = ה"פ מלכות, הממוצע. אם כותבים הדברים, אז סה"כ 2485 = משולש 70 = ה"פ 497 (ממוצע). בדילוג – בראשית ויקרא הדברים = ג"פ 497, וממילא שמות במדבר = ב"פ 497. לכאורה זה טוב בשביל ת"ק, שיש ה"פ "בין הפרקים" – חמשה חומשי תורה. לפי רבי יהודה יש רק ארבעה, אז 'חסר לו' משנה תורה, שלא נקרא "בין הפרקים".]