טו. "אמת ויציב"

יש מדרש שאת כל נוסח "אמת ויציב" שלחו לבני הגולה בבית שני. כתוב שדוד תקן מאה ברכות כדי להפסיק את המגפה בעם ישראל, אבל מטבע שטבעו חז"ל של ברכות זה אנשי כנסת הגדולה, ושלחו לאלה שנשארו בבבל. יש בסיפור זה שתי גרסאות. או שהיתה טרוניה שנשארו בבבל ולא עלו לארץ, ואז הם השיבו שאנו יודעים ברוה"ק שהבית השני לא יחזיק מעמד, אז חבל על הטרחה – מוטב שנשאר פה עד משיח. בשביל להוכיח שאנחנו נאמנים שלחו את ה"אמת ויציב וכו'" – הכל מאה אחוז, אבל אפשר להשאר באמריקה או בהולנד. יש עוד ענין, ששלחו באופן פרטי אם מקבלים את מאה הברכות, ואז שלחו בחזרה "אמת ויציב", שיש בזה איזו הסכמה לקבל מאה ברכות. איפה זה רמוז? יש טו ווי"ן, ואמרנו שצריך לכוון שהם בגימטריא צ. יש רמז אחד, שאם מוסיפים את ר"ת "הדבר הזה" זה 100. זה מפורש במדרש. יש מי שרוצה לומר שזה קשור למנין האותיות עד "לעולם ועד", אבל זה לא מסתדר, וכל מיני שוברים את הראש איך זה מסתדר. מה שאני ספרתי, הכי טוב – שאף אחד לא אומר – זה פשוט שאם אתה מוסיף (גם ענין של נעוץ סופן בתחלתן) "אלהיכם" לכל אותיות "אמת ויציב... לעולם ועד" זה בדיוק 100. זה הכי חלק מכל מה שראיתי שמנסים לפרש. אבל הר"ת זה הפירוש היותר חלק.

בשיעור הקודם דברנו על הסוד של "בענין נמי לכם", ואמרנו את הווארט של הרבי מנדבורנה שהרבי מביא. נמי = ק ו-לכם = ץ, ו"בעצרת בעינן נמי לכם". חדשנו שהקץ הוא מתוך אותיות יצחק – קץ-חי – שאצלו ה-ק וה-צ זה זיווג אברהם ושרה, שזה שנות חייהם ללידת יצחק. אמרנו שבזה תלוי הקץ, בזיווג זה, כי מוליד את יצחק וגם מוליד גרים – מקבץ ניצוצות, את כל נדחי עם ישראל. ה"לכם" זה הנאה, בחינת נוקבא, לכן זה שנות שרה, ומי שמבין ש"בענין נמי לכם" זה אברהם שמבין שצריך להזדווג עם שרה. יש עוד רמז, טוב אותו דבר אם לא יותר, שכמו שחז"ל דורשים את המלה יצחק – י נסיונות של אברהם, צ שנות שרה, ח ימי מלה, ק של אברהם – כך דורשים את המלה צדיק (= עבד-בן-עבד) בפסוק "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמֻנים": צ אמנים, ד קדושות, י קדישים, ק ברכות. כאן קץ זה חבור של ברכות ואמנים – חז"ל דורשים שהמברך והעונה הם מי שנלחם ומי שנוצח וכו', "גדול העונה אמן יותר מן המברך". קודם ק ואז ץ – ברכות ואז אמנים. זה שיש צ אמנים זו אסמכתא מופלאה לרמ"א, שיש צ וצריך להוסיף א שיהיה אמן – צ הולך עם אמן. לפי זה הסוד של קץ – במה תלוי הקץ ואיך מזרזים אותו? על ידי מאה ברכות ותשעים אמנים. אם נקשר לרמז הראשון, היא הנותנת – אברהם אומר את הברכה והיא עונה אמן. לכן "גדול העונה אמן  יותר מהמברך", על זה כתוב ששרה גדולה מאברהם בנביאות. הסוד הזה רמוז ב"אמת ויציב" – ה-צ זה טו ווי"ן, ועם "הדבר הזה" משלים ל-ק. יש כאן גם ק וגם צ – כל ה-קץ – וממילא כל הסוד של ביאת משיח רמוז כאן. אם משלימים ב"אני הוי' אלהיכם" אפשר 'להשתמש' בכוונה למשהו אחר – כוונה משיחית לגמרי, להביא את הקץ. מחד זה זווג אברהם ושרה ומאידך זווג ברכות ואמנים. צריך לומר שמה ש"גדול העונה אמן יותר מן המברך" זה עיקר הכיף – הכיף זה להגיד אמן (זה ההנאה, ה-צ, ה"לכם"). לברך זה בבטול, אבל לומר אמן זה כיף נטו. ה"נמי" זה מאה ברכות, וגם מתחלק ל-צ (נמ, טו ווי"ן) ו-י (הדבר הזה).

כמה יהיה אם נעשה את כל האותיות במשולש? אמרנו שהשל"ה אומר לחשב כל ו במשולש (שעולה אהי') – יה פעמים יהו. בכוונות האריז"ל כתוב שכאשר מכוונים את טו הווי"ן צריך לכוון יה פעמים ו, ואז להשלים את השם יהו, ואז ב"הדבר" משלימים את ה-ה האחרונה. כאן ממשיכים הגיון זה – שכל ו כאן היא יהו (משולש), ואז הכל זה יה פעמים יהו = 315, ובתוספת ה-ה ("הדבר הזה") במשולש זה עוד 30 – סה"כ זה משה, ולכוונה שלנו יותר טוב שזה שילה – שיה ועוד ל ("עד כי יבא שילה" – יבא שילה = משיח). "עד כי יבא שילה" תלוי בכוונה זו. כמה הוספנו ל-100 על ידי משולשים? רמה, המספר המקורי של התיבות.

יש נקודה בנגלה שלא אמרנו: אמרנו שיש שתי דעות אם בין "אלהיכם" ל"אמת" כמו באמצע פרק או חמור יותר. הרא"ש מסיים קטע זה "דלא יפסיק כלל" – כמו רבני צרפת – "אלא אומר אמת ויציב ואחר כך יפסיק כמו באמצע הפרק". יוצא מדברי הרא"ש בפירוש שיציב זה חלק מהסיפור שלנו. אמרנו שצריך ללמוד המעדני יו"ט וכו'. לא מבין למה כותב ככה – לעיל ציטט את המשנה, אבל כאן כותב את זה דווקא. בכל אופן הוא רוצה לומר שזו פליטת הקולמוס או משהו. רוצה לצטט בדוחק שלא שייך לכאורה.

איך אדמו"ר הזקן פוסק לגבי הדין הזה (סימן סו, ז-ח):

ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע בין שמע לוהיה אם שמע בין והיה אם שמע לויאמר אבל בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק בשום ענין שלא להפסיק בין ה' אלקיכם לאמת משום שנאמר וה' אלקים אמת אלא יאמר אני ה' אלקיכם אמת ואז יפסיק כדין הפסק באמצע הפרק [זה עיקר הדין, וממשיך על פי הרא"ש] ויש ליזהר לומר גם ויציב לפי שויציב הוא ג"כ לשון אמת על כן אין להפסיק בי[נו] לה' אלקיכם בדיבור אחר אלא במלת אמת בלבדה:

אם פסק מפני היראה או הכבוד אחר שאמר אמת וכן אם סיים ה' אלהיכם אמת קודם הש"ץ וממתין על הש"ץ שיאמר עמו ברכת אמת ויציב אינו חוזר ואומר אמת אלא מתחיל מויציב או ממקום שפסק:

יש מי שמסביר שיעקב זה אמת ויוסף זה יציב. כתוב שהיסוד לעומת התפארת זה בחינת אחור, שהרי לשון תרגום זה אחור לגבי פנים. זה גם ווארט מאד יפה. יציבות זה או נו"ה או הברית – קשור לנה"י. אנחנו אומרים שאמת זה יסוד כמו שזה התפארת. צריך לחבר אמת ויציב, גופא ובריתא חשבינן חדא, ואי אפשר להגיע לברית בלי הגוף – לכן אסור להפריד בין "אני הוי' אלהיכם" ל"יציב" אלא ב"אמת". מחזק הגימטריא שדווקא "אמת ויציב" זה החצי של 1118, סוד "שלם וחצי", כנ"ל.

בקוצק – בא מפרשיסחא – היתה מסורת שבאמת צריך קשר לשני צדיקים, בעולם התחתון ובעולם העליון. צריך צדיק בעולם האמת, וצריך צדיק יציב על הקרקע. בפשיסחא זה היה המהר"ל מפראג והרבי. בחב"ד אין כזה דבר, אבל כמובן שכמובן גם בחב"ד הרבי מדבר על הרבי הקודם והרבי עצמו – זה בחינת אמת ויציב. זה הקשר בין הצדיק לעולם האמת שמקושר עם הצדיק בעולם התחתון ושניהם יחד. לא צריך להפריד. לא אומרים פעמיים אמת, אבל אומרים "אמת ויציב", ולפי דעה זו של הרא"ש לא צריך להפריד.

לפי סברא זו זה תוספת על הפסוק בירמיהו, שם אין יציב – יש "חיים", אבל אין משהו אחרי אמת. אם כן, זה חידוש בפני עצמו.

כתוב ש"יעקב לא מת" אותיות "אמת ליעקב". סימן שה"אמת ליעקב" מתגלה דווקא כאשר הוא לא מת – היינו כאשר נדמה שהוא כן מת, אבל "יעקב לא מת" על אף המראית עין. אז להוסיף "ויציב" אומר שזה לא מספיק – הוא באמת לא מת, אבל זה לא מספיק, צריך את היציב. בדרך כלל צ"ע וצ"ת זה יוסף ובנימין, אבל כאן זה יעקב ויוסף. מי שפותח את השביל וממשיך שפע, כמו רחב"ד, זה לכאורה יוסף – המכלכל ומשפיע. הוא משפיע דווקא לגוים – ודאי הפנימיות זה "משם רועה אבן ישראל", הפנימיות הולך לישראל, אבות ובנים, אבל בחיצוניות רואים שכל השפע לעולם כולו הגיע מיוסף. זה יציב – הוא ייצב את הכלכלה, את האינפלציה. מי שיכול לייצב את זה זה סוד יציב, בחינת יוסף.

[השלמה: אמרנו ש"אמת" זה יעקב ו"יציב" זה יוסף. אחר כך נכון. יציב נכון = רחל, אם יוסף מיעקב. כלומר שאמת, שרומז ליעקב, ועוד יציב נכון, שזה רחל – מוליד את יציב, שזה יוסף (כלומר, רחל מולידה אותו מהיציב שבה). חבור הלשונות (בלי הווין) – יציב נכון קים ישר נאמן אהוב חביב (השביעי, "כל השביעין חביבין" כפשוטו) = 1075 = ישראל במילוי. ב"ויציב... לעולם ועד" יש צא אותיות – משולש 13 (הרמ"א לא היה יכול לומר רמז זה, כי במקור כתובים רק ה-טו ווין בלי ההמשך, אבל בתור רמז זה יותר חזק).]