י. כוונת השלמת שלש התיבות על פי קבלה (והמעלה בצבור דווקא)

לפני שנגיע לעיקר – החסידות – נאמר את הכוונה בקיצור נמרץ (אפשר לראות קצת יותר בהרחבה בכף החיים, ועוד יותר אפשר ללמוד במקור, בשער הכוונות):

בפרשה הראשונה יש שני פסוקים של יחו"ע ויחו"ת, ואז חמשה פסוקים מ"ואהבת" עד סוף פרשה ראשונה – בהם יש מב תיבות, כנגד שם מב ("אנא בכח"). בשם זה הוא מתקן את החב"ד (דפרצוף ז"א). אחר כך יש עב תיבות עד "ושמתם" – חסד – וזה מתקן את החג"ת, וביתר פרטיות חו"ג ושליש עליון של התפארת. סדר תיקון יורד. אחר כך 50 תיבות עד הסוף – נ שערי בינה, כפי שמאירים בשני השלישים התחתונים של התפארת, ועושים שם את התיקון (עד כאן היה עץ החיים, חסדים מכוסים, וכאן זה חסדים מגולים, עץ הדעת טוב ורע – 'יש מי שאוהב' ו'יש מי שירא'). בחמשים המלים האחרונות מופיעות המצוות, שלפי רבי יהושע בן קרחה זה הענין שנוהג גם ביום וגם בלילה. אפשר לומר שזה שנוהג ביום זה השליש השני ומה שנוהג בלילה זה השליש השלישי. אחר כך פרשה שלישית של ציצית, עם הפסוק האחרון שפותח ומסיים "אני הוי' אלהיכם" (לפי מנהגנו אומרים את זה שלש פעמים בפסוק אחד, כי כופלים, ו"בתלת זימני הוי חזקה" – "אוריאן תליתאי"), שרק בו יש זכירת יציאת מצרים – סט תיבות (בלי החזרה), שהן תיקון הנה"י.

העיקר זה ג התיבות האחרונות. מה שיוצא מהאריז"ל, ותיכף נסביר, שהעיקר זה התיקון בסוף וזה צבורי. כל העצות איך היחיד מתקן קצת את ה"חסרון ולא יוכל להמנות" זה רק קצת. למה זה הופך לסוגיא של צבור (אחר כך נצטרך להסביר זאת על "אל מלך נאמן" לפי הרמ"א)? יוצא שעיקר הפן הצבורי הוא בשלש מלים אלה, שבהן עולים למח העצמות של הנה"י – מח עצמות הרגלים, שיש שם עצמות חזקות – ומתוך המח של העצמות ממשיכים חב"ד לנוקבא. בז"א החב"ד היה בהתחלה (בעיקר "בכל מאדך"). ידוע שחב"ד דנוקבא בא מנה"י דז"א. היום מח העצמות מאד חשוב – שם יצירת תאי הדם. בתפלה, כשמגיעים למח העצמות – זה נה"י, אבל אפשר לפשט את זה בכלל – וממשיכים את זה כדי לעשות חב"ד לאשה, זה מה שקורה בשלש מלים אלה. זו כוונה הפלא ופלא.

יש פסוק שלם בקהלת ש"מעוות ולא יוכל לתקון" זה מי שלא קורא ק"ש בכלל, אבל כנגד זה יש "וחסרון לא יוכל להמנות". דברנו על חסרונות, והזכרנו פסוק זה, אבל כאן רואים שיש חסרון מיוחד למי שלא שמע מהש"ץ "הוי' אלהיכם אמת". למה זה צבורי? כי הנוקבא זה צבור, זה כנסת ישראל. אז איך אתה יכול לתקן את הצבור ביחיד? כמה שלא תעשה, זה קצת. זה תקון צבורי, מלכות ישראל – זה קשור לצבור, לש"צ נאמן שמוציא את כל הצבור ויכול לעשות את כל התקון הזה. אף על פי כן, כנראה שיש מישהו שימשיך להתפלל ביחידות (הכף החיים אומר שאם לא בטוחים שהש"צ יודע את הכוונות גם אי אפשר לסמוך עליו). היות שזו כוונה זו – להמשיך ממח העצמות של הנה"י של הזכר לעשות חב"ד לכנסת ישראל – כתוב גם ברמ"ק וכל ספרי הקבלה והחסידות שלכל ספירה יש ראש-תוך-סוף – מה שמקבל, מה שהוא, מה שמשפיע. כל השליחות שלי לעולם, המעשה הוא העיקר, זה הנה"י. השליחות הכי חשובה זה לא סתם שמישהו יעשה משהו ברחוב, אלא להמשיך מוחין לצבור. כאן שלש המלים האלה הן הסגולה לכל שליח שיהיה לו כח להמשיך מוחין לצבור, שהצבור יבין מה האמת – מה האמת לגבי ארץ ישראל, מה האמת לגבי תורה ומצוות, לגבי הכל. זה להמשיך את האמת לתוך תודעת הצבור – שכולם ידעו מה האמת. כמו שאמרנו שעיקר תודעת הדור שלנו שהאמת תנצח את השקר, וכעת אמרנו שהשקר זה מי שאומר "מים מים" – שהכל אמת אחת. לא שהרב הזה אומר אמת וגם הרב השני עם סמיכה אומר אמת. לא מקובל עלינו – יש אמת אחת. בשרש במקום גבוה יתכן ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים", אבל יש הלכה כמאן – הלכה אחת. בשרש זה שם אלקים, ולמטה זה "והוי' עמו – שהלכה כמותו בכל מקום". כאן הכוונה להמשיך אמת אחת זו לצבור. זה משהו גדול-גדול, "חותמו של הקב"ה אמת".

[השלמה: דרשת הפסוק "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות" היא בזהר. הוספתי כמה פעמים בשיעור שהחלק הראשון גם כתוב בקריאת שמע, כדרשת הגמרא (והחלק השני של הגמרא על מי שלא מצטרף לרבים – "שנמנו חבריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם"), אבל לא ראיתי מי שמציין זאת (הרב מרגליות מציין לגמרא – ברכות כו, א). "חסרון לא יוכל להמנות" זה גם מלשון מנין – זה הרמז כאן, שחסר לו במנין – ורמז עוד יותר רחוק, שזה בגלל שלא התפלל במנין. מנין המתפללים זה 10, אבל התיבות שהחסיר זה 3.]