ד. ארבע רמות של פסיקה

אנחנו מתעמקים בגלל הקשר לאדמו"ר הזקן. בסידור אדה"ז אחד הדברים הכי מחודשים שהוא פוסק זה איך יחיד שמתפלל בלי חזן משלים את ג התיבות האחרונות. בשו"ע שלו עצמו הוא כותב שמי שמתפלל לא במנין במדה מסוימת זה "חסרון לא יוכל להמנות" ("מעוות לא יוכל לתקון" זה מי שבכלל לא קורא ק"ש בזמן, אבל "חסרון לא יוכל להמנות" זה מי שהחסיר שלש מלים, והן חסרות לו במנין, "לא יוכל להמנות"). כדי שהיחיד לא יהיה לגמרי מסכן – כתוב שגם האריז"ל היה מתפלל ביחידות, ומה עשה כשהיה יחיד? (תיכף נגיע לזה) – כדי שהיחיד לא יהיה בבעיה חמורה לגמרי צריך להיות איזה תיקון. זה הולך להיות עיקר הנושא שלנו. יש כל מיני שיטות מה התיקון. היום, אצל המקובלים – לפי האריז"ל – גם היחיד כופל "הוי' אלהיכם אמת". אבל אדמו"ר הזקן אומר דבר פלא – מקורו בספר הפליאה, לכן באמת פלא, אבל הבית יוסף אומר שגדולי ישראל גערו במי שעושה כך – שיחיד צריך לכפול "אני הוי' אלהיכם" (רק בסדור אומר כך, לא בשו"ע, כמובן). זו הלכה מאד-מאד למעשה. קשור לבר-מצוה, שהמצוה הראשונה שלו קריאת שמע – הוא רוצה להיות שלם בכל רמח מצוות. רמח זה גם אברי הגוף וגם רמח מצוות – יש התכללות של כל "רמח פקודין" בק"ש, ולא צריך להיות חסר ח"ו. מה יחיד עושה כדי שלא יהיה לגמרי "חסרון לא יוכל להמנות". כתוב שגם אחרי שמתקן נשאר איזה רשימו, אבל כדי שלא יהיה כך לגמרי צריך איזה תיקון – תיקון כזה שהאריז"ל יכול להרשות לעצמו לפעמים, אולי אפילו לכתחילה, להתפלל יחיד.

לא יודע אם יש פסיקה כל כך נגד שאר האחרונים של אדמו"ר הזקן. הסברא הפשוטה שלו, כמו שנראה, שאי אפשר להשלים רמח תיבין עם מלה שהיא לא חלק מקריאת שמע. כתוב במדרשים שיש רמח תיבות בקריאת שמע, לא בברכות ק"ש אלא בברכות. [העירו שהחזן אומר לצבור "הוי' אלהיכם אמת", אבל למי אומר היחיד. הרב: זה נכון, ונראה מה האריז"ל אומר שמחדד את זה עוד יותר]. על כל פנים, יוצא שלרבה יש רגישות לא לומר "אמת" פעמיים. בהמשך הברכה יש ח"פ אמת, כל אחד על משהו אחר, אבל לומר אמת-אמת פעמיים זו בעיה. אדמו"ר הזקן מרויח בפסיקה שלו שבאמת לא אומרים "אמת" פעמיים. לגבי שליח הצבור יש מחלוקת מה הוא צריך לומר – אם צריך לומר בלחש "אני הוי' אלהיכם אמת" ושוב לומר בקול "הוי' אלהיכם אמת", אבל אז לכאורה יש לו רמט תיבות (כך מקשה הרמ"ע מפאנו), ולכן יש דעה שלא יאמר ביחיד בשקט אמת (זו הדעה הראשונה בשו"ע אדה"ז, וכך מנהג המקובלים). הטעם כן לומר הוא שברגע שאומרים "הוי' אלהיכם" צריך מיד לומר "אמת", אבל אף על פי כן חוזרים אחרי "הוי' אלהיכם" את "הוי' אלהיכם אמת" (לפי המקובלים, וגם אז "אמת" רק פעם אחת), או "אני הוי' אלהיכם" ואז "אמת" (כמו שאומר אדה"ז), ואז ממשיך "ויציב". יש גם שאלה במנהג מה עושים בקשהעמ"ט, שאין שם "אמת ויציב" או "אמת ואמונה".

בדרך כלל חושבים שיש שתי רמות – הנגלה והקבלה – ואם יש שינויי דעות יש מחלוקת כמו מי פוסקים. אבל כאן יש דוגמה יפהפיה שיש ארבע רמות. קודם נאמר את זה, ואחר כך צריך לראות בפנים:

לפי הנגלה הגמור, לפי פסיקת הרמ"א, יחיד שמתפלל לא צריך לכפול שום דבר בסוף אלא לומר כמו הקדמונים (לפני הזהר) – "אל מלך נאמן" לפני קריאת שמע, ואז בסוף לא כופל שום דבר.

לפי הקבלה היחיד צריך לנהוג כמו שליח צבור – ולא לומר "אל מלך נאמן", כי לפי האריז"ל אין שום מקום לזה, ויש אפילו בעלי נגלה שגוערים במי שאומר את זה – וצריך לומר "הוי' אלהיכם אמת" כמו החזן.

לפי נוסח האר"י ופסיקת אדמו"ר הזקן צריך לומר "אני הוי' אלהיכם" פעמיים, ורק אחרי הפעם השניה להוסיף "אמת". אבל משמע מהסידור, דווקא בשאלה של קשהעמ"ט, שכתוב בפירוש שכמו שה-רמח תיבין מרפאים את רמח האיברים שלך – לכן כל כך חשוב שתאמר את כולם – בקשהעמ"ט רמח האיברים שומרים על רמח איבריך בלילה. צריך רמח-אברהם ביום בשביל להתרפאות – כידוע ששרש רפואה אצל אברהם, "וירפא אלהים את אבימלך" – ובלילה צריך את ה-רמח כדי להשמר מהמזיקים. "אברהם אברהם" ובאמת יש פסיק טעמא בגוויהו, בין יום ללילה. אין כאן המקום, אבל נאמר בקיצור נמרץ – לפי הרמב"ם ק"ש של יום ושל לילה זו מצוה אחת. לפי הרס"ג, ושאר הראשונים בשיטתו – זה שתי מצוות עשה שונות. יש אברהם של בקר, "בקר דאברהם", ויש גם אברהם של לילה – אברהם של בקר בשביל להתרפאות ואברהם של לילה בשביל להשמר. זה קצת כמו הברכה הראשונה של ברכת כהנים – "יברכך הוי' וישמרך", שמסיים בשמירה בפירוש, וצריך לומר ש"יברכך" – "והיה ברכה" – זו ברכת רפואה שלמה. זה ביום וזה בלילה, זה אברהם וזה אברהם. זה שיש פסיק טעמא בגוויהו זה אומר ששתי בחינות, כמו שיטת הרס"ג.

אם כבר אמרנו נאמר עוד ווארט, משהו חשוב בנגלה: הרי"פ פערלא אומר ששאר הראשונים שאומרים שק"ש זה שתי מצוות סוברים כך גם לגבי שני תמידים ולגבי קטרת של בקר ושל בין הערביים, אבל הרס"ג לא כך – רק בק"ש אומר שזה שתי מצוות, ואילו תמידים וקטרת זה יחד. מה ההבדל? שבתורה התמידים וגם הקטרת נכללו ונכתבו יחד. אבל זה שצריך לקרוא ק"ש פעמיים נלמד רק מ"בשכבך ובקומך" ואין פסוק שכולל יחד. לפי הרמב"ם שני פרטים זו מצוה אחת, אבל לפי הרס"ג – אם יש רק שני פרטים, בלי כלל שכולל אותם, זה שתי מצוות. כך הוא מסביר את שיטת הרס"ג, ולכן דווקא בק"ש פוסק שזה שתי מצוות. זה רק בא להדגיש את ה"אברהם אברהם" שיש כאן, עם "פסיק טעמא בגוויהו", שנאמר בעקידת יצחק.

שוב, בקשהעמ"ט, כשקוראים בסידור את ההוראות שלו, אז היות שצריכים להשלים רמח בשביל שמירה צריך גם לומר פעמיים "אני הוי' אלהיכם". מה לגבי "אמת"? הרי אין שם ברכה שמתחילה "אמת". לכאורה לא צריך לומר אמת בכלל, כמו שמסביר שם שער הכולל, אבל "מנהג בית הרב" – דרגה רביעית, גבוהה גם מהסידור – שאומרים גם אמת. אומרים אמת בכל קריאת שמע. בק"ש של תפלין דר"ת כתוב שהמנהג לא להכפיל "אני הוי' אלהיכם" – כי כבר עשית רמח של בקר – אבל כן להוסיף "אמת". כלומר, כל ק"ש – גם בלי ברכה אחריה – אומרים אמת. זה כמו הפשט כאן בגמרא, בטעמו של רבי יוחנן למה לא להפסיק. אז המנהג הוא באמת בכל ק"ש להוסיף אמת, אבל על תפילין של ר"ת לא צריך להכפיל "אני הוי' אלהיכם" ובק"ש על המטה צריך להכפיל וגם לומר "אמת" בסוף.

עד כאן כל המנהגים השונים. אם כן, יש בזה ארבע דרגות במה היחיד עושה להתרפאות ולהשמר, להשלים את ה-רמח שלו, את ה-אברהם שלו: לפי נגלה משלים ב"אל מלך נאמן", לפי קבלה רגילה כופל "הוי' אלהיכם אמת", לפי אדה"ז העיקר להכפיל "אני הוי' אלהיכם", והמנהג למעשה תמיד גם להוסיף "אמת". הכל חוזר לרבה, שאומר לומר אמת, אבל רק פעם אחת – לא להכפיל בשום פנים ואופן.