יג. ביאורי רבי הלל לתורות הבעל שם טוב – גילוי כח העצמיות בחיבור "בין הפרקים"

אחרי זה נסתכל בדפים – ביאורים על תורות של הבעל שם טוב. לפני כן נקרא את שתי תורות הבעל שם טוב (ג ו-ה בהוצאת קה"ת):

שמעתי בשם מורי פירוש המדרש הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו... כי תכלית הידיעה שלא נדע, אמנם יש ב' סוגי שלא נדע, א' מיד, שאינו נכנס לחקור ולידע מאחר דא"א לידע, ב' שחוקר ודורש עד שידע שא"א לידע [נסביר במלים של הסוגיא: יש אחד שלא יודע רק מתוך אמונה – מאמין שאי אפשר להכיר את ה'. הייתי חושב שזה טוב – הבעל שם טוב אוהב יהודים עם אמונה פשוטה. כשמיד שאומרים שאי אפשר להבין את ה' אני מאמין. פלא שבתחלת כש"ט אומר אחרת – לכן בחב"ד אוהבים ללמוד כש"ט (יש עוד אוספים של הבעש"ט, אבל לא מתחילים כך), כאן רואים שהבעל שם טוב חב"דניק. השני הוא יהודי של "אמת" – הוא גם בסוף לא יודע, אבל מתחיל מהאמת.]. וההפרש בין זה לזה, מלה"ד, שנים שרוצים לידע את המלך, וא' נכנס בכל חדרי המלך ונהנה מאוצרי והיכלי המלך [הבעל שם טוב מדגיש שהשני ראה הכל ונהנה מהכל – קשור לסוגיה של מצות להנאה נתנו. הראשון לא נהנה והשני נהנה.], ואח"כ לא יוכל לידע המלך, והשני אמר, מאחר שא"א לידע המלך, לא נכנס כלל לחדרי המלך ולא נדע מיד. ובזה יובן ודאי בשני סוגים הנ"ל, אותי עזבו מלידע, שא"א, מ"מ הלואי אותי עזבו מתוך החקירה והידיעה אחר שתורתי שמרו [צריך בסוף להגיע למסקנה שאי אפשר לדעת את ה'. אבל הלואי שמסקנה זו תהיה אחרי החקירה והדרישה של "ותורתי שמרו", אחרי שנכנס וחקר לכל היכלי המלך, ואז באמת שלו הבין שבאמת אי אפשר לדעת את ה'.], ודפח"ח.

כאן יש לכאורה שאלה – חקירה ודרישה זה חב"ד. גם הראשונים היו חוקרים – הרמב"ם, מורה נבוכים. אבל "תורתי שמרו" לכאורה זה לא עצם הפילוסופיה, אלא ללמוד תורה ולשמור מצוות, אז למה זה חקירה ודרישה? בפרט אם מצוות זה "נעשה ונשמע", אז למה זה נקרא לחקור ולדרוש אחר ה' ורק אחר כך להגיע למסקנה בתורת אמת שאיני יכול להשיג? זה מה שרבי הלל יצטרך להסביר על התורה הראשונה.

נדלג לתורה ה – יותר קל ופשוט לכאורה, אבל אצל רבי הלל זה הרבה יותר עמוק:

מבעש"ט פי' הש"ס [כתוב ג"פ בש"ס] יצא ב"ק ואמר כל העולם ניזון בשביל חנינא בני [חנינא בן דוסא ר"ת חב"ד – החב"דניק בין התנאים] כו'... וממורי שמעתי כי שביל הוא צנור, שפתח צנור ושביל השפע. וז"ש בשביל חנינא בני, ודפח"ח.

הוא לא מפרש את ההמשך שהוא לא צריך כלום – די לו בקב חרובין (קב חרובין = חשמל, ומזה הוא חי). כנראה הא בהא תליא, בזכות זה שדי לו רק בקב חרובין יכול לפתוח צינור שכולם ניזונים ממנו.

כעת נקרא ברבי הלל (זה מבוך חסידות בכת"י, שהביאו בהוספות לכש"ט בהוצאת קה"ת במהדורות הראשונות, ומשום מה במהדורה החדשה השמיטו את זה, לכן צריך 'להציל' את זה). בזהר כתוב הרבה פעמים שדיינו לבוא לעולם בשביל זה, וכך כאן – דיינו לבוא לעולם בשביל שני פירושים אלה של רבי הלל, שכוללים את כל התורה וכל החסידות:

בשם הבעש"ט ז"ל נ"ע: הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, וביאר כי תכלית הידיעה שלא נדע, אך יש בזה שני סוגים. הא' שאינו נכנס לחקור ולידע, והב' שחוקר ודורש עד שיודע שאי אפשר לידע ([זה החידוש הראשון שלו:] ונקרא ידיעה בדרך שלילה [כפי שאמר הרמב"ם, החוקר הגדול], [והחסידות  מוסיפה לזה (הרמב"ם התכוון לכך, אבל לא אמר במילים אלה), שלא לחשוב שאני סתם שולל הכל, אלא שיש בכך הרגשה חיובית. אני לא יכול לומר את זה במלים, אלא רק שהוא לא מה שחשבתי ולא מה שאף אחד חשב, אבל תוך כדי שהוא חקר עמוק והגיע למסקנה של השלילה יש בזה הרגשה אמתית של הקב"ה:] שהוא הרגשה ממש איך מגיע בבחינת "לית מאן דתפיס ביה" [אפילו מחשבה קדומה דאדם קדמון, גם ה-רמה לית מחשבה תפיסא ביה כלל. ואומר כאן שבאמירה זו יש הרגשה, אם אתה בסוג הראשון – חב"דניק של הבעל שם טוב. אם אתה בסוג הראשון מיד אפשר לומר שלילה טוטאלית, שה' לא זה ולא זה, אבל אין בזה שום הרגשה. אנחנו רוצים להגיע להרגשה בשלילה – הרגשה זה דעת, "דע את אלהי אביך".] כו'). אך הלוואי שתהיה העזיבה זאת מתוך הידיעה והחקירה, אחר שתורתי שמרו [אפשר לחשוב מכאן שגם בסוג הראשון יש איזו הרגשה, אבל זה לא כך, כמו שנסביר. אם יש לו הרגשה זה רחוק לגמרי, אמונה.] – [כאן מתחיל לענות על הקושיא הנ"ל, למה חקירה ודרישה זה "תורתי שמרו"? חקירה ודרישה זה המו"נ של הרמב"ם, ולא שמירת מצוות. אם נאמר כמו בתניא, ש"וידעת היום" זה מ"ע, אז קיימת בכך מצוה, ואם הגעת לאמונה ואהבה ויראה קיימת עוד מצוות. אבל איך זה קשור ל"תורתי שמרו" שמתייחס בפשטות לכל התורה? את זה הוא מסביר:] כי ע"י שמירת התורה והמצוות במצוות עשה ומצוות לא תעשה, ממשיך מהותו ועצמותו שיתגלה בנשמות ישראל [זה מצוה לשון צוותא, כנ"ל. כמובן שלהגיד כזה דבר זה ההיפך הגמור מכל שיטה לא חסידית. הגר"א אומר בכמה מקומות – כל דבר מתחיל שעצמות אי אפשר להשיג. אומר מאד יפה, אבל ההיפך ממה שכתוב כאן. הוא אומר שיש עצמות, אבל תשכח מזה לגמרי – יש התפשטות האלקות ויש התפעלות אלקות מאתנו. מסביר מאד יפה – שיש עצמות-התפשטות-התפעלות – אבל זה לא נכון, הפוך מהחסידות. התפשטות זה שם הוי' והתפעלות זה דין – מדה כנגד מדה. התפשטות-התפעלות זה אצלו קוב"ה ושכינתיה. התפשטות זה החסד שמצדו, אם היה תלוי בו רק היה מיטיב, והתפעלות זה מה שאנחנו פועלים בו – מדת הדין, שגורמת שהחסד ישאר למעלה. זה שני דברים שהם באמת כמו סובב וממלא, שם הוי' ושכינה, ויש גם עצמות – אבל אין שום קשר לעצמו ולנו, תשכח ממנו. זה כתוב בסידור הגר"א על קריאת שמע (לא הנגלה, אלא הקבלה) – הסידור עם הפירוש של רבי נפתלי (ששם מזכיר שיש הקבלה ל"אמת ויציב" כנ"ל)[א]. זה מאד יפה, נשמע כמו חסידות, רק הפוך – בענין של העצמות. אנחנו מאמינים שכאשר יהודי לומד תורה ועושה מצוות הוא ממשיך את עצמותו יתברך לתוכו. במקום הזה הוא לא מחלק בין סובב לעצמות, כמו בדרך כלל אצל אדמו"ר הזקן, אבל הוא מתכוון לעצמות. כל נשמה של יהודי זה "חלק אלוה ממעל ממש", אבל העצמות צריכה להתגלות בו על ידי תומ"צ], כי איהו תפיס בכולהו עלמין [הצד השני של "לית מאן דתפיס ביה"], דהיינו שמהותו ועצמותו ממש נתפס בעולמות בהעלם [בכל העולמות זה בהעלם, אבל בנשמות ישראל זה בגלוי.], וזהו בחינת סובב [כאן הכוונה לעצמות, אין כאן חלוקה.]. כי הגם שעצם מהות העולמות [בפני עצמם] הוא המשכת זיו והארה לבד, וזהו בחינת ממלא כל עלמין, אך כוח הממשיך ממדרגה למדרגה בריבוי מדרגות דהשתלשלות העולמות הוא כוח העצמיות ממש [בגלל זה מקשרים את זה לחומר הנלמד – שיוצא ברור שלא מפסיקים כי "אמת" זה ממוצע מחבר. הצל"ח רוצה להגיד שלפי הרמב"ם הכל אחד, אבל זה לגמרי סותר את הקבלה – זה היכל האהבה וזה היכל הרצון (הרצון גופא עליה של אהבה, אבל זה שני היכלות). צריך לומר שיש כח כל כך חזק שמחבר – הצדיק אמת – וזה אמת. רק הצדיק יכול לעשות שהאמת תנצח את השקר. אל תאמר אמת-אמת, צדיק-צדיק, מודים-מודים, שמע-שמע – הכל קשור אחד לשני. הוא אומר שיש עולמות ומדרגות, והמהות העצמית של כל דרגה זה התגשמות האור הממלא כל עלמין, אבל מה שממשיך מדרגה לדרגה – במקום אחר קוראים לזה האין האלקי, או האין האמתי שבין יש ליש. זה לא האין של היש – הממכ"ע הוא האין של היש – אלא האין האמתי. הוא אומר שהאין האמתי, עצמות ממש, זה מי שממשיך ממדרגה למדרגה. זה רק באמצע – מה שממשיך מדרגה לדרגה. האמת הזאת היא מה שנמשך ומתגלה בתוך הנשמה שלך כשאתה עושה מצוה. לכן לעשות מצוה זה הפירוש הכי פנימי ועצמי של חקירת האלקות. בחקירת האלקות בשכל לא תגיע יותר מקצת-קצת ממכ"ע במקרה הכי טוב, אבל בקיום מצוות מתגלה מה ש"איהו תפיס בכולהו עלמין", ומזה מגיעים ל"לית מחשבה תפיסא בך כלל", האמונה שאחרי הידיעה. זה הלב של כל מה שלמדנו בנגלה – הוא רוצה שהאמונה תבוא אחרי האמת, והאמת היא "אין אמת אלא תורה", והאמת של התורה זה מה שעצמותו ומהותו יתברך מתגלה בתוך הנשמה שלך כשאתה שומר תומ"צ (לאו דווקא שאתה לומד מו"נ). אני מוצא מי שאוהב ללמוד פיזיקה, כי זה מציאות היש – דברים אמינים, מה יש בעולם. מה תורה ומצוות מחדשים לגבי המציאות? איזה חכמה? זה גזירות – שמישהו אמר לעשות כך וכך – מה זה מענין אותי. איך מסבירים לו (שזה לכולנו)? שהפיזיקאי לא יודע מה מחבר בין האלקטרון לפוטון – יש כזה ויש כזה, אבל מה קורה באמצע. לכן יש היום מחלוקת לגבי האתר – אם יש חלל או אין, היום מדברים על חומר חשוך. כל פעם זה אותה גברת בשינוי אדרת. מה שבאמת לא ידוע זה "'אין עוד מלבדו' – אפילו בחללו של עולם", מה נמצא בחלל. תורה ומצוות זו החכמה האלקית שבין היש ליש, בין הפיזיקה לחימיה לביולוגיה. הכל זה בין – ספר של בינונים. האין האמתי של ה' זה מה שבין לבין. שם יש את גילוי הסובב – לכן הוא סובב, הוא לא מתגלה. איפה הוא נמצא, איפה העצמות? בחיבורים – מצוות לשון צוותא. זה בצדיק, הממוצע המחובר – לכן נקרא בזהר "זכאי קשוט". מראים את זה רק על ידי טעימה – "טעמו וראו כי טוב הוי'". מביאים את הסוס למים, מציעים לו לשתות – או שישתה, או לא] (כמבואר במקום אחר בעניין ההפרש בין קבלת ראשונים לקבלת האריז"ל והבעש"ט והמגיד נ"ע [הוא לא מחלק כמו רבי אייזיק, 3 קבלות – מסתפק בשתים. קבלת הראשונים זה השתלשלות, עילה ועלול, יש מיש – וזהו. אבל כנראה שיש קשר בין הממוצע המחבר לבין מושג ההתלבשות וגם ההשראה – התלבשות של האריז"ל והשראת הבעל שם טוב – ששניהם מתייחסים לאין האמתי.]), אך הוא בהעלם [קיים בכל מקרה, אבל נעלם, ומתגלה על ידי תומ"צ]. וע"י שמירת התומ"צ מתגלה מן ההעלם ומאיר בנשמות ישראל הגילוי. וכמבואר ד"לית מחשבא תפיסא ביה כלל" כי אם כאשר תפיסא בתורה ומצוותיה [וחוץ מזה למחתב"ס]. אך עכשיו הגילוי הוא בבחינת מקיף, המשכת קדושה בלבד [כמשל אדה"ז, שזה כמו יהלום בקופסה – לכן צריך לפקוח עינים, לפתוח את הקופסה (והרבי אומר שיש לנו גם את המפתח).], ולעתיד יתגלה בבחינת ידיעה והשגה ממש עד שכל אחד יראה באצבעו "הנה אלהינו זה" כו'. אך אע"פ שהמהות והעצמות נתפס, ואם כן כל העצמות נתפס [גם כלל גדול של הבעל שם טוב, שהתופס בחלק מהעצם תופס בכולו – "כל אמת אמת תפסיה להאי"], שהרי כל עצם הוא בלתי מתחלק, מכל מקום הוא כאילו מובדל. כי אצלו ית' שני הפכים בנושא אחד, נתפס ובלתי נתפס כאחד [מצד אחד כל העצמות נתפס – ההיפך הגמור מדברי הגר"א. אומר, אני מסכים איתך שה' לא נתפס בכלל, אבל חולק עליך כי ה' נתפס לגמרי יחד עם זה – נשיאת הפכים. לע"ל זה לא יהיה כל כך פרדוקס, אבל היום זה פרדוקס – הכל נתפס באמת ולא יודעים כלום. אני לא יכול להסביר לעצמי איך נתפס – עדיין הכל "כל מצותיך אמונה", זה "לית מאן דתפיס ביה", אבל זה שעצמות נתפסת ממש במצוה זה "איהו תפיס בכולהו עלמין" (כך בכל העולמות, ואצלי מתגלה בנפש – היום במקיף ולע"ל בפנימיות).], ולאפוקי מדעת הפילוסופים [לכאורה כולל גם את הרמב"ם] שאמרו "לנמנעות טבע קיים" כו'. וזהו "אחרי שתורתי שמרו", שנתפס המהות והעצמות בנשמתן, אז בא אחר כך לבחינת ההרגשה מבחינת "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". דזהו ידיעה שאי אפשר לידע [הפתגם המקורי הוא לא "תכלית הידיעה שלא נדע" אלא "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע", כך מדייק כאן], ונקרא ידיעה בדרך שלילה. ונקרא "אותי עזבו" – דעת והרגשה שאי אפשר לידע. וזהו "אם אין חכמה [פנימיות אבא] אין יראה [פנימיות עתיק]" [התחלנו את השיעור מזה שיש יראה וכבוד, אבל יש גם שלום לפי רבי יהודה. זה דבר שחשוב שרוצים שכולם ישמעו – כשרוצים לקרב את התלמידים לפנימיות התורה מדברים על זקן ותפלין דר"ת. עיקר הנקודה של השיעור הערב, שעד כאן זה להתחיל להיות  חסיד – להיות שייך לפנימיות התורה. אבל ממש לעבור את הסף, להתחיל להיות שייך לחב"ד, זה כמובן הסידור של אדמו"ר הזקן. לכן כל מה שהשיעור היום היה על החידוש המופלא בסידור (אולי החידוש הכי מופלא בסידור, במיוחד אם נמשיך לומר השלמות). הזקן זה כתר – הדיקנא קדישא, וכאן זה בחינת יראה. תפלין של ר"ת זה מוחין דאבא – חכמה. כל הדברים האלה זה סגולות. כמו כאן, זה ענין חיצוני שתופס את העצמות. זקן זה משהו חיצוני, שתופס את העצמות בדרגת הכתר. ר"ת זה מצוה, ותופס מוחין דאבא. מה זה משנה הסידור? הכל עולה לה', רחמנא לבא בעי, המלים זה סוסים בסה"כ – מה נפקא מינה איזה סוס? רק ראינו שיש פה סוסים מיוחדים, שהם תופסים את עצמות מוחין דאמא, כי אמא זה עבודה – "עבודה שבלב זו תפלה". הסידור זה בשביל לעבוד את ה' בתפלה. הנוסח ודאי חיצוני, זה רק סוסים, אבל כמו שבתפלין של ר"ת יש סגולה – זה כלי שמחזיק את פנימיות מוחין דאבא, והזקן זה כלי חיצוני שמחזיק את פנימיות יג מדה"ר שבכתר, אורות אין סוף כדי שאתה תהיה רחמן. אותו דבר הסידור זה כלי של בינה שקבלנו מהשמים. כתוב שחכמה זה "מה" ובינה זה "מי", משם מתחיל להתברר "מי אתה". הזקן כנגד שאלת איה בכתר, תפלין דר"ת כנגד שאלת  מה אתה בחכמה, אבל מי אתה – למי אתה משתייך – מתחיל ממוחין דאמא, וכאן זה מתחיל מהסידור. זה היה אמור להיות כל הווארט של הערב הזה. במילים של תחלת השיעור – היראה בכתר, הכבוד בחכמה, והשלום בבינה. לכן אמרנו שהפסק של הסידור זה דרגת אמא, והמנהג זה אבא של אמא. לפי נגלה זה מלכות, פשט הקבלה זה ו, והסידור זה כבר אמא – מ"הנסתרֹת להוי' אלהינו" – ויש בזה גם אבא, המנהג. שוב, הכל זה איך לתפוס את העצמות. הסימן שתפסתי את העצמות – שאני תופס שלא תפסתי שום דבר, הכל חוזר לאמונה. זה נקרא שהוא נתפס ולא נתפס כאחד. כמו שאמרנו, שאם לא באנו רק בשביל זה דיינו, אבל צריך להשלים גם את השני. הוא אומר שזה נקרא חכמה ויראה בפרקי אבות. חכמה זה פנימיות אבא – לחקור וגם להנות – ויראה זה פנימיות עתיק.], כי חכמה הוא בחינת תורה, והוא בחינת התגלות [חכמה זה ראשית הגילוי, ראשית ההתגלות בנשמות ישראל.] איהו תפיס כו'. וע"י זה בא ליראה פנימית, ביטול המהות מכל וכל מצד ההרגשה דלית מחשבה תפיסא ביה כלל. וכן ע"י שמירת המצוות עשה ולא תעשה בא ליראה זאת, כמו שכתוב "ויצונו הוי' לעשות את כל החֻקים האלה ליראה את הוי' אלהינו". ואפשר לומר שזהו ענין פנימיות אבא, וההרגשה שאי אפשר לידע הוא פנימיות עתיק, [והרגשה זו] מגיע בבחינת לית מאן דתפיס ביה כו', וד"ל.

מה שהוא הסביר עכשיו, במלים שלנו, זה הכנעה-הבדלה, אבל עוד לא הסביר המתקה. "איהו תפיס בכולהו עלמין" זו ההכנעה שלו – קיום תומ"צ בקבלת עומ"ש (ועל ידי כך העצמות נמשכת ומתגלה בנשמה), וזה שאני פתאום מקבל הרגשה של "לית מאן דתפיס ביה כלל", שזה פנימיות עתיק, זה הבדלה. אבל מה זה המתקה? המתקה היא לרדת עם זה לעולם הזה, להפיץ את זה לעולם. זו באמת התכלית של הכל, וזה הנושא של הווארט הבא (שבשבילו זה המשך אחד):

עוד בשם הבעש"ט נ"ע, פי' הש"ס יצא בת קול ואמרה כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני כו' שביל הוא צינור שפתח צינור ושביל השפע. וזהו שכתוב בשביל חנינא בני כו' (ואפשר לומר כי בחינת צדיק הוא צינור [כל צדיק הוא צינור] שעל ידו נמשך השפע בכל העולמות עליונים וגם למטה בעולם התחתון המשכת השפע לכל הדור הוא על ידו [כל השפע בא על ידי הצדיק. זה ווארט של הבעל שם טוב, ומתאים לכל ספרי תלמידיו – קדושת לוי, נעם אלימלך וכו'.] הפנימיות לישראל בסטרא דקדושה ומותרות ופסולת לבד באת זה לעומת זה כו' [כולם מקבלים מהצדיק, גם הגוים. לכן הצדיקים, מהבעל שם טוב והלאה, היו מברכים גם גוים שבקשו ברכה בכל נושא. הצדיק ממשיך שפע, ואוטומטית ממשיך לכולם – פנימיות לישראל ופסולת לגוים, שכולם יהנו.]. והנה מבואר לעיל [כאן רואים בבירור שקטע זה המשך של הקודם.] שעל ידי שמירת התורה ומצות עשה ומצות לא תעשה ולימוד התורה בא לבחינת יראה פנימית [זה "אם אין חכמה אין יראה", ששמירת מ"ע ול"ת ולומד תורה – סדר של "נעשה ונשמע" – זה חכמה, ומזה בא ליראה פנימית מהרגשת ה"לא נדע"] שבא מבחינת שלא נדע שאחר תכלית הידיעה [מכאן מתחיל החידוש, שיש גם יותר מזה. מה יכול להיות יותר מפנימיות אבא פנימיות עתיק? קודם היה נראה הסוף, אך הוא ממשיך:] אך מתעלה מזה לבחינת ביטול רצון שלמעלה מן הטעם לגמרי למצוא מקום בנפשו בקיום המצות [קודם הגעתי לבטול המהות לגמרי, כמשל הבטול לפני החכם שהזכרנו בתחלת השיעור, אבל צריך להגיע למדרגה שיותר גבוה מזו. למה? כי בבטול במציאות לגמרי אתה לא יכול לעשות שום דבר. צריך להגיע לעוד דרגה של נשיאת הפכים, אחרי שאתה גארנישט ממש. זה דומה למה שדובר בשיעור הקודם שגם באין צריך להתקדם. אז הסברנו שכל פעם צריך להתעלות יותר ויותר, ואמרנו שזה בשביל ליזום – כמו שכותב כאן, שזה בשביל לרדת. בשביל לרדת צריך עוד יותר בטול מבטול המהות לגמרי. קודם היה בטל לגמרי, וכעת צריך למצוא לעצמו מקום בנפשו בקיום המצוות. לכאורה זה לחזור למטה, לקיום המצוות, שממנו הגיע לזה ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל". ה' לא רוצה שנשאר שם – הסתלקות, רצוא בלי שוב, הבדלה בלי המתקה בסוף. צריך לרדת] שלזה צריך כח יותר נעלה [כנראה שזה חביון עז העצמות שבפנימיות עתיק, צריך להתחבר ולהתעצם עם זה.] כי מצד הביטול הפנימי אי אפשר לו לעשות מאומה כי העומד לפני המלך אי אפשר לו לעשות מאומה [קצת קשה, כי בהמשך יאמר שזה נקרא בן. שהמדרגה הראשונה של קיום מ"ע ול"ת ולימוד תורה זה עבד, והשניה זה בן, וכעת רוצה בן שנעשה עבד. יש לפעמים, מרבי הלל עצמו, בן שנעשה עבד שנעשה בן. אבל כאן אין את זה. על פי פשט, כי ה"בן שנעשה עבד" כאן הוא לא אויס-בן, אלא יש לו שניהם יחד, וזו התכלית. קצת קשה להבין שאומר שרק בן זה כמו אחד שעומד לפני המלך ובטל במציאות. לכאורה זה לא מתאים לבן, כי אם הוא הבן של האבא לא כל כך בטל שאין לו מקום – הוא תמיד יושב שם. לעבד אני יכול להבין שבדרגה גבוהה אין מקום. לכן, בקיצור, הווארט הוא שזה הבן כמו שהוא כלול במח האב. בן שעומד לפני האבא לא בטל, אבל בן שחוזר לטפה – חוזר להיות הטפה במח האב – שם הוא בטל לגמרי. אבל זה לא תכל'ס, רוצים שיוולד וכו' – יש עיבור שני ולידה שניה. הבן עולה לדרגה בה חוזר להיות הטפה במח האב, זה ודאי בטול המהות ממש, ואני רוצה שכעת ירד למציאות – "בן שנעשה עבד". ודאי הוא לא אויס-בן, אלא רק אני רוצה שיוולד – שימצא מקום בנפשו להיות בעולם ולקיים תומ"צ.] ולכן צריך להתגבר בנפשו להעלות בחינת ביטול זה כאלו הוא מרחוק מן המלך [הוא קרוב, וצריך להיות רחוק. היה לנו "פנימיות אבא פנימיות עתיק", אבל צריך להיות "כתר עליון אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא קדם עילת כל העילות" – יש בו צח-מצוחצח-קדמון, ג' רישין שבכתר, אבל צריך להיות "אוכם הוא". זה כמבואר שיש מדרגה של "מרחוק הוי' נראה לי" שיותר מכל קירוב, כולל גם "כי קרוב אליך הדבר מאד" (שהוא יסוד ספר התניא).] ואז יוכל לקיים רצונו ית' וזהו כוונת הלקוטי אמרים [מה שכתוב בתניא:] ואף שיש בן שהוא גם כן עבד כו' [הדגש על גם-כן, שיש לו שניהם – אין כאן יותר מזה (גם בתניא אין) – זו נשיאת הפכים. קודם היתה נשיאת הפכים של "תורתי שמרו" ו"אותי עזבו", אבל זה שני שלבים ולא נשיאת הפכים בעת ובעונה אחת. זה יכול להיות כי כן בעת ובעונה אחת ה' נתפס ולא נתפס. אבל מה שהוא לגמרי נשיאת הפכים, גם אצלי, זה בן שהוא גם עבד. ידוע שבינוני זה בן-עבד (וזה רבה – כגון אנא בינוני).] מתחלה בן [רק בן] ואחר כך עבד בעול [אבל הוא לא אויס-בן, כנ"ל] כו' (עי' במאמר ואשה אחת כו' באריכות [מאמר של ר"ה בפלה"ר בראשית – שזו ההוכחה הפשוטה שזה רבי הלל.]) כי בחי' ביטול המהות דיראה עילאה בא מבחינת שלא נדע [עליה דובר בתורה הקודמת] ההרגשה בבחינת לית מאן דתפיס ביה שיש בהרגשה זאת ענג עמוק [כעת חדש משהו: קודם ידעתי שיש הנאה בכל מה שמטייל בהיכל המלך לפני שמגיע למסקנה שאי אפשר לדעת את המלך. אמרנו שבזה הוא כבר יותר טוב מהראשון, שמיד מרים ידים ואומר שאי אפשר לדעת. כעת אומר עוד משהו, שגם בפנימיות עתיק יש לו ענג נפלא מהרגשה זו שאינו יודע. מה מפשיט אותו ועושה אותו אויס? הענג, שהוא בחינת אין.] עד שהוא מפשיטו לגמרי ממהותו [הענג יכול לבטל את המציאות] וכל זה הוא בחינת בן עבודה מצד התענוג כו' [אם כי נתן את המשל של עבד שעומד לפני המלך ולא יכול לזוז, וכעת מסביר שהוא חווה עונג של בן שמפשיט אותו מהמהות שלו (עונג בעמידה לפני האבא).] לכן צריך לעורר בחינת עבד בעול בשביל קיום המצות כו' [יש שליחות בעולם הזה.] והנה הצדיק שהוא במדריגה זאת כמו רבי חנינא בן דוסא שנאמר עליו כעבד לפני המלך [כך כתוב דווקא עליו, והוא מסביר שמצד אחד הוא "כעבד לפני המלך" ומצד שני "כבן שמתחטא לפני אביו" – גם בן וגם עבד.] הוא בחינת שביל וצינור להמשכת השפע לכל העולמות עם עולם התחתון ועד בכלל על ידו כי שביל אותיות ל"ב י"ש כי ל"א נתיבות דחכמה עילאה על ידם נמשך בחינת איהו תפיס בכולהו כו' על ידי ידיעת התורה ומצות, ונתיב הל"ב הוא בחינת שלא נדע שאחרי תכלית הידיעה שמגיע לבחינת לית מחשבה תפיסא ביה כלל שמביא לבחינת יראה עילאה כנ"ל. וזהו העליה שלו לבחי' מהותו ועצמותו דלית מחשבה דתפיסא ביה כנ"ל ואחר כך [יש עוד מדרגה יותר מזה, שה-לב יש הופך להיות שביל, שממשיך את השפע והברכה] נמשך על ידו בחינת ביטול רצון בקיום המצות מלמעלה למטה ונמשך שפע חדשה [כמו "אור חדש", שחדש להיות אור, לפי ההסבר של רבי הלל – כי זה בא מחביון עז העצמות ממש שבתוך פנימיות עתיק.] לכל העולמות על ידו וזהו רצון אותיות צינור כו' [שעושה רצון חדש, שזה הצנור שלו] וד"ל.

שני קטעים אלה הולכים יחד – בראשון קבע את ההכנעה וההבדלה ובשני המשיך את התכלית, ההמתקה. למעלה זה מפנימיות אבא לפנימיות עתיק ואז עוד יותר מזה, כנראה המקביל לחביון עז העצמות – "אוכם איהו קדם עילת העילות", שהופך להיות שחור ואז יכול לרדת למטה ולהביא שפע חדש לעולם. זה התכלית, מה שה' רוצה מהצדיק.

בזה סיימנו את ההקדמות.

[השלמה: עוד משהו לגבי עצם הפשט: ברור שעל פי פשט המלה "אמת" שיכת לברכת "אמת ויציב", וכך גם לשון חז"ל במשנה. השאלה רק אם מפסיקים בין "ויאמר" ל"אמת", ורבי יהודה אומר לא להפסיק. אבל ברור ש"ויאמר" מתחיל פרשה שלישית ו"אמת" מתחיל את הברכה. זה גם פשט למה כותבים "אמת ויציב" – בעצם זה שייך ל"יציב". כל הווארט שצריכים לחבר ל"אני הוי' אלהיכם אמת" זה חידוש. זו הסיבה והקשר לכל מה שלמדנו לרבי הלל – זה שמתחיל להיות "אמת ויציב" זה הפשט, זה "איהו תפיס בכולהו עלמין" ("אמת ויציב... הדבר הזה עלינו לעולם ועד", ה' נתפס אלינו על ידי שנשמעים לו), ואז החידוש שמזה מגיעים למקום של האמונה, "אני הוי' אלהיכם", וגם שם מחברים אמת – מקבלים הרגשה יותר מוחשית ואמתית במה שהוא בגדר אמונה, "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", שם נתפס ובלתי נתפס כאחד, "אין לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא". עוד ווארט בזה: זה שכל כך פוסלים אמירת "אל מלך נאמן" זה גם נסמך על תורת הבעל שם טוב – שלא להגיע לאמונה לפני הידיעה. אם אמרת ככה לא רק שהפסדת את הידיעה, אלא שגם עשית הפסק בין אהבת עולם לק"ש – זה סותר את "שמע ישראל", שמצוה על התבוננות. לפני המצוה להתבונן כבר אמרת שלא צריך.]