טז. עוד רמזים

יש כוונה כשאומרים "אחד", שצריך לכוון שרק במלה אחד יש הוי', כי כתוב בכתבי האריז"ל שכנגד אותיות הוי' יש ארבעה שמות – הוי'-אהיה-הוי'-א-דני, וכשעושים אחד במספר קדמי זה 1-36-10 = 47 = הוי' אהי' ו-13 במשולש = צא = הוי' א-דני. זו כוונה שכתובה – מתמטיקה שלנו, של משולשים – שהמשולש הפרטי של אחד נותן הוי'-אהי' והמשולש הכללי של אחד נותן הוי'-א-דני, ארבעה שמות כנגד הוי', וכנגד "הוי' אלהינו הוי' אחד". שני היחודים יחד עולים מנחם = יב סיון, סיום מתן תורה (מנחם, צמח שמו).

עוד אחד: הפסוק הראשון "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" = 1118. בשכמל"ו = 1358. "אני הוי' אלהיכם אשר... אני הוי' אלהיכם" = 3228. זה יחו"ע, יחו"ת והתכל'ס. הכל יחד עולה 5704 = 23 פעמים רמח.

בסדרה שהתחילה מ-242 (רנב = יברכך, והמספר השביעי – רסג = אברכם, תחלת וסוף ברכת כהנים), המספר ה-13 הוא שכ, וממוצע ה-13 הוא 270 = המספר השמיני בסדרה (קשור לכלל במתמטיקה). לעניננו, ר"א אבולעפיא אומר ש-270 זה רמח פלוס כב – או שזה רע, או ער, או ו צרופי אדם.

בח"פ אמת בסוף, בברכת "אמת ויציב", יש כמה נוסחאות. הנוסחה שלנו היא שהשלישי הוא "באמת ובאמונה" (יש נוסחאות אמת ואמונה). לכן כשעושים את החשבון צריך להוסיף לח"פ אמת עוד ב. אמת זה רבוע, ד"פ אמת זה רבוע מב, וח"פ אמת זה רבוע כפול, אבל הגימטריא המלאה זה להוסיף עוד ב = 3530 = י"פ שמחה. יש פה קשר בין אמת לשמחה, סימן שצריך לומר את השמונה פעמים אמת בשמחה רבה, שזכינו לח"פ אמת (לא כמו נוסח אשכנז, שזה רק ו"פ אמת, ושאין בכלל מהרה...).

נחזור למהרה: אצלנו כתוב לפני מהרה "נצח סלה ועד", שאינו זז לעולם, כמו "לי". לכאורה אם יש לי "נצח סלה ועד" זה קביעות בנפש, ההיפך ממהירות – כדי שלא ישאר ככה צריך מיד להדגיש שיהיה מהר, מהר-מהרה-מהרה. זה על דרך כח המניע הבלתי מתנועע. בשביל מהר-מהרה-מהרה צריך נצח-סלה-ועד (שלש המלים כנגד שלש המלים, לפי הסדר). חייבים גם את היציבות של "נצח סלה ועד", אבל מתוך זה צריך לפרוץ – "ופרצת" – מהר מהר מהר, וי וואנט משיח נא. זה גם "זריזות במתינות" של הבעל שם טוב – המתינות זה הבסיס של נצח-סלה-ועד. הכל זה חידוש של הנוסח שלנו באהבת עולם.

לגבי הקבלת 16 הפסוקים: תלמיד-תלמיד הגר"א שכותב ההקבלה על פי נסתר, אומר שאני הייתי אומר קצת אחרת – ש-טו הווי"ן ביחד עם "אמת" זה 16, וה-ו זה אמת ("אות אמת"), וגם הפסוק הראשון והשני של ק"ש יש בכל אחד ו מילים, אז כל אחד ו. אומר שהייתי רוצה להקביל אחר כך את שאר ה-ווין רק לפסוקים שמתחילים ב-ו. שמע ישראל וברוך שם לא מתחיל ב-ו, אבל זה ו בעצם (כמו שאמת זה ו בעצם). בתוך שתי הפרשיות הראשונות יש שני פסוקים שלא מתחילים ב-ו – "השמרו" ו"למען ירבו", וכל השאר מתחילים ב-ו (בפרשה הראשונה הכל ב-ו). לכן אומר שיותר מסתבר, ש"אמת ויציב" זה שמע ובשכמל"ו, ואחר כך רק כנגד פסוקי ו, ואז חסרים 2 – אז מרויחים גם את הפרשה השלישית, בה יש רק שני פסוקים עם ו, "ויאמר" ו"והיה". כמה שהוא חושב שזה המצאה יפה, עדיין הפשט יותר טוב כמו הראשון. יש רק משהו אחד שקצת יפה לפי השיטה שלו – האחרון, "ויפה" (מתחיל אמת ומגיע ליפי – ישראל = אמת יפי, אבל זה יוצא דופן, הכל היה אמת עד כאן). השאלה איזה פסוק הכי יפה בק"ש – לפי הפירוש הראשון "למען ירבו" (יפי עוה"ב וכו', צריך לראות איך מסביר, זה הסיום היפה לכל הלא-טוב שנזכר בפרשה השניה) וגם ארץ ישראל זה יפי, כלילת יפי. אבל לפי הפירוש של רבי נפתלי שם, בסידור של הגר"א, זה "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות הוי'" – מאד יפה שזה יהיה "ויפה", שהציצית זה היפי האמיתי, "וראיתם אותו". על מה מסתכלים? על יפי. ואז "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". הוא לא אומר את זה, אבל זה לטובת הפירוש שלו.

[השלמה: ב"אני הוי' אלהיכם... אני הוי' אלהיכם" יש סב אותיות – רבע רמח ("ומספר את רבע ישראל"), ולפי האריז"ל אומרים ד"פ ק"ש ביום, אז מגיעים רק בפסוק האחרון ל-רמח אותיות.]

עיקר הלומדות זה בצל"ח – במקום, ד"ה "שם אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה". הווארט כאן, כמו שהרבי אומר על גדולי הגדולים – זה פלפולים יפים, אבל זה לא פשט לדעתי.