ט. פסיקת אדמו"ר הזקן בשו"ע ובסידור ומנהג הרבי בזה

נקח את שו"ע אדמו"ר הזקן (בערוה"ש ומשנ"ב אין חדושים בזה, אפשר לדלג עליהם) סא, ג-ד:

בקריאת שמע יש רמ"ה תיבות וחסרו ג' תיבות להשלים רמ"ח כנגד אבריו של אדם שכל הקורא קריאת שמע כתיקונה כל אבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בה לכן נוהגין שהש"ץ חוזר ואומר ה' אלהיכם אמת בקול רם ובזה כל אדם יוצא הואיל ושומעין מפיו של ש"ץ ג' תיבות אלו.

וכל הצבור כשקורין לעצמן בלחש אומרים אני ה' אלקיכם אמת וממתינים על הש"ץ ואח"כ מתחילין ויציב ואינן חוזרין ואומרין אמת [פשיטא שפוסק כרבה/רבא] שכל האומר אמת אמת בלי הפסק תיבה אחרת בינתיים כאלו אומר שמע שמע שמשתיקין אותו אם לא שהה כלל בינתיים כמו שיתבאר [זה כדעת המפרשים שאומרים שאי אפשר לפרש שהמחלוקת בלי שהיה ודבור באמצע – כמו שאמרנו שהפשט – כי אם לא היתה שהיה אז משתקין אותו] ואף אם שהה קצת אין לכפול לכתחלה [שום מלה] בלי הפסק תיבה אחרת בינתיים [כדלקמן סימן סו סעיף ח – שם כותב שאם פסק מפני היראה או הכבוד אחרי אמת, או שממתין לש"צ, אינו חוזר ואומר אמת אלא ממקום שפסק] אבל אם רוצה כל יחיד לחזור עם הש"ץ ה' אלהיכם אמת אין איסור בדבר מאחר שמפסיק בין אמת לאמת בתיבת ה' אלהיכם [פוסק כרמ"א שמותר לחזור].

[מה עם השליח צבור? לכאורה היה צריך קודם להביא את המחבר ואחר כך את הרמ"ע מפאנו, ואז הייתי חושב שהעיקר כמחבר, אבל זה שלא כותב ככה – לא ראיתי שמישהו שם לב – אלא מקדים את הרמ"ע מפאנו כי המג"א גם מעדיף זאת, סימן שיותר נכון לדעתו:] והש"ץ יש נוהגין שלא לומר אמת כשקורא בלחש לעצמו שאם יאמר בלחש אמת וחוזר ואומר אמת בקול רם יהיה רמ"ט תיבות ויש נוהגין לומר אמת גם בלחש שלא להפריד בין ה' אלקיכם לאמת [לא להפסיק גם בלחש] ואמת השני אינו מן המנין אלא נוסח ברכת אמת ויציב הוא [לפי זה יוצא כמו שאמרנו, שאמת הראשונה להשלים "הוי' אלהיכם אמת" והשניה להתחיל "אמת ויציב", רק עם מלים באמצע]:

ומי שאינו קורא ק"ש בצבור עליו נאמר וחסרון לא יוכל להמנות אלו ג' תיבות שחסרו לו ממנין רמ"ח.

ואף על פי כן יש לו קצת תקנה לכוון בט"ו ווי"ן שבאמת ויציב יש מפרשים כוונה זו שט"ו ווי"ן עולין צ' והן כנגד ג' שמות הוי' שכל אחד עולה כ"ו וד' אותיותיו הן ל' [פירוש הב"י] ויש מפרשים שט"ו ווי"ן עולין צ' ועם הקריאה הרי צ"א, כמנין השם בקריאתו וכתיבתו, וכאילו אמר ה' אדנ"י אמת [הרמ"א].

ויש אומרים תקנה אחרת לקורא ביחיד שיאמר אל מלך נאמן שמע וגו' וג' תיבות אלו משלימין מנין רמ"ח, והן במקום אמן שיש לענות אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה כי אמן ר"ת אל מלך נאמן [כדלקמן סימן רלד, שזו כוונה חז"ל לאמן] ומ"מ כשקורא בצבור לא יאמר אל מלך נאמן רק יאמר אמן אחר הש"צ כשמסיים הברכה וכן נוהגים במדינות אלו [כאן פוסק כמו הרמ"א].

עכשיו נסתכל בסידור אדמו"ר הזקן. עוד לא הגענו לעיקר – איך שהוא פוסק כמו ספר הפליאה אחרי שהב"י כל כך ירד ובטל את הדעה הזו. בתחלת הסידור הוא כותב הוראות, ובסימן כ"ט – השלמת רמ"ח תיבות בק"ש.

נאמר כמה רמזים: בסידור של התימנים יש מי ששואל את השאלה הכי טובה – אם צריך רמח תיבות, למה ה' לא עשה כך. למה צריך להשלים? חז"ל אומרים שיש רמח, ולא אומרים שצריך להשלים. יש לו פירוש יפה מאד על פי דרך הסוד, מספר שושן סודות (לא ראיתי אף אחד שמביא פירושו) – תסתכלו שם. ודאי ששבעים פנים לתורה, והשאלה היא שאלה מצוינת. למה רמה תיבות? כנראה שיש ענין שצריך להיות רמה תיבות. גם רמה תיבות זה רק עם תוספת ו תיבות של בשכמל"ו. בפרשיות מהתורה בלבד יש רלט תיבות. רמה = אדם קדמון ("שתקות אנוש רמה" – אחת מכוונות רִמה שזה אדם קדמון). "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" – עם ק"ש שיש בה רמה תיבות. אדם קדמון מן הסתם ודאי היה שלם בכל רמח איבריו – באברהם-בהבראם – אז אולי זה מספיק, אבל אומרים שלא מספיק להשאר עם אדם קדמון וצריך להגיע ל-אברהם. איפה יש בברכות ק"ש רמז ל-רמה? להיכל האהבה נכנסים בברכת "אהבת עולם", ושם אומרים מהר – "מהר והבא עלינו ברכה ושלום מהרה ותוליכנו מהרה". בנוסח אשכנז, כמו נוסח הגר"א למשל, אין אפילו אחד מהם – לא מהר ולא שום מהרה. לא צריך שום מהירות, הכל "בעתה". באמת שואלים, שאחרי שאמרתי "מהר והבא עלינו ברכה ושלום מהרה" – בשביל מה מהרה? כנראה ש'כל מהר מהר תפסיה ליה' – כשמתחיל להיות חסיד וחושב במהירות, יש לו הרבה מהר בראש. בנוסח שלנו זה מהר-מהרה (תחלת וסוף אותו משפט), ושוב "ותוליכנו מהרה". מהר-מהרה-מהרה זה הכי קרוב לממוצע רמח (אם אני אומר להוסיף ל-מהר מלה פעמיים, שהממוצע יהיה הכי קרוב ל-רמח). צריך לומר ש-מהר-מהרה-מהרה זה חש-מל-מל.

נקרא בפנים:

בק"ש יש רמ"ה תיבות וחסרו ג' תיבות להשלים מנין רמ"ח תיבות לכן נוהגין שהש"ץ חוזר ואומר ה' אלהיכם אמת: יחיד המתפלל לעצמו יחזור תיבות אני ה' אלהיכם.

המפרש כאן – שאיני מסכים איתו בהרבה דברים – אומר שכאן מוכח שדעתו שהש"צ אומר "אמת" גם בפעם הראשונה, מזה שאומר "חוזר ואומר". לדעתי זו לא ראיה מכמה סיבות, ואחת מהן שכף החיים משתמש בביטוי "חוזר ואומר" למרות שלא אומר "אמת" (הב"י כן משתמש כך אחרי שאומר אמת, אבל זה לא מחייב). עוד ראיה, הרבה יותר חזקה, שכל מה שכותב כאן הוא איך משלים את ה-רמח, וכותב שמשלים עם שלש מלים אלה. אם אמר בראשונה אמת זה כבר רמט, כסברת הרמ"ע מפאנו. היות שרוצה לכתוב איך הש"צ משלים את ה-רמח יותר נח בלי אמת. לכן זה לא מוכח לגמרי.

העיקר שהמפרש כאן כותב דבר שלא כתוב בשום מקום – איך הרבי עצמו נהג כשהיה ש"צ:

שמעתי מאיש נאמן ששמע הוא בעצמו בשנת תשכ"ה איך שכ"ק אדמו"ר כשעבר לפני התיבה היה מסיים בלחש אני הוי' אלהיכם, וחוזר בלחש אני, ומסיים בקול הוי' אלהיכם אמת.

זה חידוש מופלא, שאני חושב שיש בו הוראה לכל אחד ואחד. הרבי עשה כשיטת המקובלים, לפי שיטת אדמו"ר הזקן, שהיחיד והצבור אותו דבר – שכל אחד משלים עם "אני הוי' אלהיכם", ואומר "הוי' אלהיכם אמת" שלא לפרוש מהמנהג. הקהל על פי פשט אמרו "אמת", והשלים להם "הוי' אלהיכם" לפי הרמ"ע מפאנו. לפי המחבר הקהל אמר "אמת", וזה לא משנה – הוא מקבל את שלש התיבות של הש"צ.

בשום מקום לא ראיתי בחב"ד כך, אבל לפי האריז"ל יצא חידוש שאם אתה באמצע ק"ש אתה לא יכול להסתמך על ה"אני הוי' אלהיכם אמת" של הש"צ – וצריך לחזור על זה.

בכל אופן, למדנו כאן שגם כש"צ הרבי נהג להשלים לעצמו עם "אני הוי' אלהיכם". וכאן המפרש משלים שנהג לעצמו כהנהגת יחיד של אדה"ז גם כשהיה ש"ץ.