ג. סוגית הגמרא בענין "אמת ויציב"

אחרי זה נסתכל פה בגמרא:

אלו הן בין הפרקים וכו': אמר רבי אבהו [אבהו אותיות אוהב] אמר רבי יוחנן [כאן הוא מצטט את רבו (מסכים איתו), אבל לפעמים הם חולקים. המחלוקת הכי חשובה ביניהם היא מי גדול ממי, בע"ת או צדיקים, ושם פוסקים כרבי אבהו – ש"במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". אם כאן הם משתווים בדעה, ורוצים לקשר לשם, צריך לומר שבהלכה זו צדיקים ובע"ת  משתווים, לכן אין מחלוקת] הלכה כרבי יהודה דאמר בין אלהיכם לאמת ויציב לא יפסיק [ואז יש רק ארבעה "בין הפרקים". הצל"ח שואל שבדרך כלל כשאומרים הלכה כמאן לא חוזרים ומוסיפים מה הוא אמר, ולמה כאן צריך לומר.]. [אותו צמד של תלמיד ורב ממשיך ואומר עוד משהו:] אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן מאי טעמיה דרבי יהודה [קודם אמר שהלכה כמותו, וכעת אומר מה טעמו. יש כמה דוגמאות כאלה בש"ס, לא יותר מדי, שאומרים הלכה ואז את הטעם. זה כבר שייך לאדמו"ר הזקן, שחידושו הוא "הלכה בטעמה". שיש הלכה, ולא מסתפקים בלגזור מה ההלכה אומרת, אלא צריך להטעים – "ואלא המשפטים אשר תשים לפניהם". כאן יש דוגמה, שקבעו הלכה, ואחר כך חוזרים – כל דבר קובע ברכה לעצמו, יש כאן שלשה שלבים. בהתחלה פוסק הלכה, אחר כך חוזר ואומר מה טעמו:] דכתיב [בירמיהו] וה' אלהים אמת [רואים שהנביא מחבר "אלהים" ל"אמת", ולכן גם אנחנו צריכים לחבר "אלהים" ל"אמת". זה פסוק של "והוי'", כפי שהזכרנו קודם. שוב, הטעם שאסור להפסיק כי הנביא מחבר. אחר כך שואל עוד משהו: האם אחרי שסיים כבר "הוי' אלהיכם אמת" הוא] חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ואומר אמת [האם יש עוד פעם "אמת", בשביל "אמת ויציב", או שמספיקה פעם אחת שעולה לכאן ולכאן (זה גם איזה בע"ת וצדיק, או משהו כזה – צריך להעמיק בזה. מה שאמרתי עכשיו זה הפשט הפשוט, אבל הוא לא מתקבל בכלל על דעת הראשונים. שוב, הפשט הפשוט שחברתי את "הוי' אלהיכם אמת", אבל כשחוזרים מלה – כמו "מודים מודים" משתקים אותו – אז השאלה מה הכוונה כאן, והראשונים דנים בזה:] אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן חוזר ואומר אמת [שוב, יש כאן אמירה שהיא חדוש (בכלל לא מפורשת במשנה), דיון מה קורה עם "אמת" – האם מסיים בו ק"ש וגם מתחיל בו הברכה. האם קרה משהו באמצע בפשט? תיכף נראה, אבל בפשט לא קרה.] [כאן המימרא הראשונה של רבה. רבי אבהו ורבי יוחנן בארץ ישראל ורבה בבבל, פומבדיתא – אחיו הפצירו בו לעלות ללמוד בארץ מרבי יוחנן, אבל על פי פשט לא עשה זאת. רבי יוחנן אומר לא לומר פעמיים, ורבה בבבל חולק עליו:] רבה [אדמו"ר הזקן באמוראים] אמר אינו חוזר ואומר אמת [ויש מחלוקת אם פטור מלחזור או שזה איסור חמור – כמה וכמה דעות. הלכה כמותו, ולא כל כך פשוט למה צריך להיות הלכה נגדו כנגד רבי יוחנן. לא כתוב בגמרא כמו מי פוסקים – בזה הראשונים צריכים לדון – אבל פשיטא לכולם שפוסקים כמו רבה.]

[כדי להמחיש הגמרא מספרת סיפור:] ההוא דנחית קמיה דרבה שמעיה רבה דאמר אמת אמת תרי זימני אמר רבה כל אמת אמת תפסיה להאי [כל אמת ואמת תופסת אותו. ברור שהוא רוצה לשלול את זה, אבל ממש לא פשוט מה בדיוק פירוש המלים שאמר, איך הוא התבטא. אם היה אומר שהוא טועה, מילא, אבל כאן אומר משפט לא ברור בכלל – תגובת רבה לחזן שאמר אמת פעמיים. מה הפשט? רש"י אומר 'ראייתה של אמת' – ראיה במובן של שגרה, שמתוך זה שלשונו רצה בלי לשים לב שגרת הלשון תפסה אותו 'על חם' בטעות. אבל שוב, זה ביטוי מאד מיוחד. יש לו שגרה של אמת לפי רש"י – לכאורה אולי זה משהו טוב, שאדם כל הזמן חושב אמת. הוא אומר שבגלל שיש לו ראייתה של אמת זה תפס אותו.]

מה זה רוצה לומר בכלל? פלא שאף אחד מהראשונים והאחרונים לא מסביר את רש"י – אף אחד לא אומר שקשה איך הוא התבטא. היחיד באחרונים שמתייחס זה הרש"ש שבסוף הגמרא. נראה מה שהוא אומר. לא שאנחנו מסכימים עם מה שהוא אומר, אבל נקרא לשונו כדי שנראה כמה היה קשה לו לבלוע:

להאי. יל"פ כל דהכא היינו קריאה ודבור. עי' ערוך ערך כל הג' וברמב"ן פ' קדושים בפסוק לא תלך רכיל בעמך. ור"ל קריאה דאמת אמת תפסיה ע"ד שאמרו בגיטין (ע' ב') שחי' דלאו לאו נקטי' כו'

הוא מפנה לערוך, ספר של דקדוק, שיש עשרה עמודים על שרשים של כל. שם מביא שזה גם לשון צעקה או דבור או שריקה. הוא מפרש "כל אמת אמת תפסיה להאי" ש"כל" היינו שהחזן קרא-דבר – "כל" – את האמת פעמיים. לא שנסכים איתו, רק בשביל להראות כמה היה קשה לו סגנון רבה. שוב, דבריו לא נשמעים, כי לא נשמע בסוגיא שהחזן קרא כך, אלא רק שרבה שמע אותו אומר כך בשקט (אז לא היו אומרים בקול להוציא את הצבור בעוד שלש מלים, כנ"ל) – זה כבר פחות או יותר סותר את פירושו. מפרש ש"תפסיה" היינו שהדבור הזה תפס אותו בטעות.

אבל זה לא מספק אותו, הפירוש הזה עוד בלי שינוי גרסא, וממשיך:

ולולי דמסתפינא [כך אומרים לפני משהו מרחיק לכת] הייתי אומר דצ"ל בל בבי"ת והוא לשון רעיון ומחשבה כדפירש הרד"ק בדניאל (ו' ט"ו) ור"ל שהיה משוקע ברעיון של אמת ולכן יצא הגא מפיו אמת אמת.

זה פירוש מקורי מאד, קצת יותר מדי מקורי. מעין ש-כל זה 50 ו-בל זה 32 – רמז ל-כל שערים ו-לב נתיבות. בכל אופן, זה היה להדגיש שהביטוי של רבה קשה להבנה.

בכל אופן, מה שצריך לענין אותנו זה ההלכה בסוף, והוא פוסק שלא אומרים אמת פעמיים – חולק על רבי יוחנן.