ו. "אינו חוזר ואומר אמת" – סוד הממוצע המחבר

למה פוסקים כרבה נגד רבי יוחנן? פותחים את הרי"פ (אותו מעתיק הרא"ש), שרואים שבכלל לא גורס רבה אלא רבא (כמו שראינו הרבה פעמים, אפילו על "כגון אנא בינוני", אפילו שמוכח מהסוגיא שזה רבה) – איני יודע איך סוברים כמה יש רבה וכמה רבה, כי יש המון פעמים חילוף – ואז מובן ש"הלכתא כרבא" כי הוא בתראי. בין רבה ורבי יוחנן לא פשוט שכך צריך לפסוק. זה שכל כך פשוט אצל כל הראשונים שההלכה שאומרים אמת רק פעם אחת, ולא כופלים, אולי כי כולם גרסו כמו הרי"פ שזה רבא. אבל זה קשה – ויש אחרונים שאומרים שקשה לוותר על הנוסחא שמקובלת בכל הגמרות. אין שום ראיה, לא מרש"י ולא מתוס', כי לא מצטטים מי אמר זאת. בכל אופן, בגירסא של הגמרא שלנו זה רבה.

הווארט הוא, שהענין של קפידא על אמת אחת, מאד קשור לפסיקה של אדה"ז לגבי "אני הוי' אלהיכם". נאמר את זה קצת בסגנון אחר: רבי יוחנן אומר שצריך לומר פעמיים, "אמת אמת", אז כנראה שיש בזה שתי בחינות. כמו שאמרנו קודם על צדיק ובעל תשובה – יש אמת שלו ואמת שלו, ואף אחד לא מקופח כאן. אבל על פי נגלה מה הסברא? שאחד זה בשביל להשלים את "הוי' אלהיכם", כטעמו של רבי יוחנן לכך שמצמידים "הוי' אלהיכם אמת", ואחד הוא בשביל להתחיל את הברכה התחתונה. פעם אחת בשביל "חותמו של הקב"ה אמת" – לחתום ק"ש (כמו שמביאים מפרשים) – ויש אמת בשביל ברכת "אמת ויציב".

כל זה הקדמה של נגלה, אבל נדלג לחסידות: אמרנו שהניסוח של רבה (נניח שזה רבה, כמו אצלנו בגמרא) הוא "כל אמת אמת תפסיה להאי". מה זה הניב הזה, ש'אמת אמת תפס אותו'? ברור כאן ש"אמת" זה מעין ממוצע המחבר, בין סוף ק"ש לתחלת הברכה. לפי רבי יוחנן צריך לומר פעמיים ולפי רבה רק פעם אחת. מה השכל כאן? כתוב שלכל ממוצע מחבר יש שתי בחינות – כמו אדם אחד עם שתי ידים, יש יד שתופסת כאן ויש יד שתופסת כאן. כל ממוצע צריך להיות כלול משתי בחינות, לתפוס את שני הקצוות שבא לחבר. מי שאומר שצריך לומר אמת-אמת פעמיים, רבי יוחנן, זה שצריך לתת ביטוי עצמאי לכל אחת משתי הבחינות שבממוצע. אבל מי שאומר – וכך הלכה – שצריך לומר רק פעם אחת, זה אומר שהממוצע הוא בעצם כמו צדיק. יש רבי אחד – יפה שיש לו שני כחות, שתי ידים, אבל צריך להתייחס לעצם והעצם הוא אחד, לא שנים. אם נאמר שפירושו הוא שאסור לומר פעמיים – הוא לא זרק את אותו אחד מהתיבה, אלא רק התבטא כך כלפיו, אבל אם בכל אופן יש בזה איזה איסור ולא טוב לומר כך. ניתן עוד דוגמה – חכמים, חברי רבי עקיבא, נכנסו לפרדס, ואמר להם "כשאתם מגיעים למקום אבני שיש טהור אל תגידו מים מים שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". האריז"ל מסביר שזה ב-א, שיש בה מים עליונים ומים תחתונים, ואסור להפריד. בתניא הוא מביא בסוף פ"מ בהגהה שסוד האות א הוא כמו שתי ידים עם גוף באמצע – גוף אחד. אסור לומר מים-מים, ואם אתה אומר כך – זה היפך האמת, עליו נאמר "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". כלומר, יש מקום שמגיעים לממוצע עם שתי בחינות, אבל מהיכל אהבה ולמעלה – היות שהכל אהבה – דרגות הממוצע הן אחידות. זה נוגע גם לכל מה שלמדנו על "א-דני שפתי תפתח", איך מחבר גאולה לתפלה. זה גם שייך לסוגיא זו, ולדין ההפסק בין "גאל ישראל" לשמו"ע. כל מה שלמדנו על "א-דני שפתי תפתח" – שייך לענין זה של אמת (ועיקר כוונת האריז"ל היא על ה-א של "א-דני", שהיא הממוצע המחבר).

כשאדם אומר "שמע שמע" משתקים, וכך כשאומר "מודים מודים". יש מי שאומר שעל "אמת אמת" בלי הפסקה גם משתקים אותו. הרמב"ם קורא לספר השני שלו ספר אהבה (וממנו והלאה יש אהבה ספרים) – כל הספר הזה, שמתחיל מק"ש, נקרא אהבה (לא ברור אם ידע במודע את כוונות ההיכלות, שקודמות לאר"י, אבל ברוה"ק שלו קורא לזה ספר האהבה, לפי הכלל ש"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"). אסמכתא מצוינת שזה ראשית העבודה מאהבה. בהלכות ק"ש פ"ב הי"א הרמב"ם אומר משהו מחודש, שלא מבינים איך הוא פוסק כך. רש"י אומר שכאשר כופל פסוק משתקים אותו, אבל אם כופל מלה זה מגונה ולא משתקים אותו. יתכן שיש לו אסמכתא מרבה, שגינה אבל לא שיתק את "אמת אמת". אבל הרמב"ם פוסק הפוך:

קרא פסוק וחזר וקראו פעם שנייה הרי זה מגונה קרא מלה אחת וכפלה כגון שקרא שמע שמע משתקין אותו.

הוא אומר הפוך מרש"י, אבל עיקר החידוש שאומר שזה על כל מילה – כמו שקודם על כל פסוק – ולא רק "שמע שמע" או "מודים מודים". ולמה משתקים? כי משמע כשתי רשויות – שאתה אומר לזה ואז לאחר. לפי זה, אם אומר "אמת אמת" – וזה חלק מק"ש – גם אמת בכלל זה, שלפי הרמב"ם משתקים. הרמב"ם לא מביא את כל הדין של רבה – זה גם פלא. הוא פוסק (בהלכה האחרונה בפרק זה, הי"ז) כרבי יהודה שבין "אלהיכם" ל"אמת" זה כמו באמצע פרק, כפי שהזכרנו, אבל לא מביא את הטעם של הפסוק "הוי' אלהים אמת" (זה בסדר, כי לא מביא טעמים), ובכלל לא מביא את הדין אם אומרים אמת פעמיים. יש מי שרוצה לומר שאולי הוא מסתמך על ההלכה הזו, שבכופל כל מלה משתקים אותו.

אמרנו שהשאלה היא מה הדיון כאן, האם אומרים אמת פעם אחת או כופלים. הייתי חושב שהדיון הוא בכל מקרה – היות שיש כאן ממוצע, וזה גם סוף ק"ש וגם תחלת הברכה, אז אולי רבי יוחנן אומר שתמיד צריך לומר פעמיים. יש בין האחרונים מי שאומר שאולי זה הפשט. אבל הראשונים לא אומרים שזה הפשט, והעיקר זה תלמידי רבינו יונה על הרי"ף:

יש מפרשים דלא יפסיק כמו בין פרק לפרק שאינו שואל מפני הכבוד ואינו משיב לכל אדם אבל מפסיק כמו באמצע שאר הפרקים ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד [זה הרמב"ם] והנכון [פוסק רבינו יונה] כמו שפירשו רבני צרפת ז"ל שאינו מפסיק כלל אלא שמיד שיאמר אני ה' אלהיכם יאמר אמת כמו שמצינו אותו בפסוק כדמפרש ואזיל בגמ' ואחר שיאמר אמת אם יצטרך לשאול מפני היראה או להשיב מפני הכבוד יפסיק כמו באמצע שאר הפרקים:

 לא רק שפלא שהרמב"ם לא מביא את ההלכה מהגמרא, אלא שהרא"ש והרי"ף (רבו של הרמב"ם) כן מביאים הלכה זו. [השלמה: יתכן שהרמב"ם ראה שהרי"ף גרס רבא ולכן פסק כמותו, והרמב"ם עצמו גרס רבה שאז אין פשוט שהלכה כמותו, ולכן הרמב"ם לא הזכיר כלל הלכה זו].

על דברי הרי"ף "חוזר ואומר אמת" מסביר רבינו יונה שכל מקום שפסק מפני היראה או מפני הכבוד אחר שאמר אמת צריך לחזור. אמרנו הלכה כמו רבני צרפת, שבין "הוי' אלהיכם" ל"אמת" בשום פנים ואופן לא יפסיק, אבל אחר כך יכול להפסיק. אם אמר "אמת", והיתה סיבה מוצדקת שצריך להפסיק ולשאול מפני היראה, אז צריך להתחיל עוד פעם – מאיפה מתחיל? או ששוב אומר אמת, או שלא. "או כגון שסיים ק"ש קודם החזן וסמך אני הוי' אלהיכם עם אמת, וממתין שיתחיל החזן ושיאמר עמו" – הוא גמר ק"ש לפני החזן, וכדי לקיים את הפסוק של ירמיהו (כטעמו של רבי יוחנן) אמר "אני הוי' אלהיכם אמת", וכעת מחכה חמש דקות להמשיך "אמת ויציב" עם החזן – על הזמן ששהה אומר רבי יוחנן שיאמר שוב "אמת" עם החזן. אבל מה שחשבנו, שיאמר אמת-אמת – למעלה ולמטה – לא עולה על דעתו בכלל, אם כי לכאורה זה הפשט של המילים בגמרא. ומסיים "והלכתא שאין צריך לחזור ולומר פעם אחרת אמת, אלא מתחיל מ'ויציב' ואילך או ממקום שפסק". גם הרי"ף אמר – "ורבא אמר אינו חוזר ואומר אמת, והלכתא כרבא".

רצינו לקרוא הרבה דברים אבל אין לנו זמן. הרא"ש מביא בדיוק כמו רבינו יונה, וגם אומר "רבא אמר אינו חוזר ואומר אמת והלכתא כרבא".

נעשה עוד הפסקה עם גימטריא יפה: "אינו חוזר ואומר" = ישראל. אסור לחזור "שמע" ו"מודים" (אלה הדוגמאות המפורשות) – מודים =  100, אז מודים אמת = ישראל = איזו חוזר ואומר. אז שמע מודים אמת זה שמע ישראל. רמז מופלא שאף על פי שלא כתוב ש"משתקין אותו" זה חלק מהענין, שיש שמע ויש אמת ויש מודים. אי אפשר, כמובן, להכריע גירסאות לפי גימטריא. בכל אופן, אפשר להשתעשע בזה. אנחנו רוצים שיהיה רבה (= אור = אין סוף) – רבה אמר אינו חוזר ואומר אמת = 1430 = הכל פעמים הוי' וכו'. אמת = 21 ברבוע, מודים = 10 ברבוע. כל אמת אמת = 1533 = אהי' פעמים חכמה (חכם לא אומר מלה בלי יחוד, בלי לחשב גימטריא, כידוע מהרבי מקאמארנא). פשוט שהאמת כאן היא ממוצע, במיוחד לפי הקבלה שזה ממוצע בין היכל אהבה להיכל רצון.

מה שנלמד בחסידות, הכי עמוק בשיעור, שבשרש כל ממוצע הוא בסוד "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה". זה גם מאמר זהר שנאמר בלשון תפיסה. כאן החידוש של רבי יוחנן שה' הוא אמת – "הוי' אלהים אמת" – ולא כמו בדרך כלל, שאמת זה התורה. על אמת שזה הקב"ה כתוב "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה". נראה בחסידות שיש פה שני צדדים, שמה שאמת מתחיל את ברכת "אמת ויציב" זה "איהו תפיס בכולהו עלמין" ומה שאמת מסיים את ק"ש זה "לית מאן דתפיס ביה", "הוי' אלהיכם אמת". אבל גם בזה יש חוש – ליהודי יש חוש גם ב"לית מאן דתפיס ביה", שקוראים לו פנימיות עתיק. זה ש"איהו תפיס" זה פנימיות אבא, וזה ש"לית מאן דתפיס ביה" זה פנימיות עתיק, והיות שפנימיות אבא הוא הוא פנימיות עתיק – לפי רבה לא צריך לומר זאת פעמיים. כמו שאסור לומר פעמיים מים מים, כי מים עליונים ומים תחתונים הם בשרש אחד, כך הכל אותו "איהו". המים הם לחלוחית החכמה, אבל עליהם כתוב שהם ושרשם – פנימיות עתיק (במקום אחר אצל רבי הלל זה האין האמיתי) – זה הכל אחד.

עוד ווארט: זה שהרמב"ם לא מביא את הטעם, שזה בגלל הפסוק, יש בצל"ח שאולי גם לא סובר את הטעם הזה (צריך הכל לקרוא בפנים). לפי הצל"ח הרמב"ם פוסק כרבי  יהודה, כמו שאמר רבי יוחנן, אבל לא מטעמו של רבי יוחנן. יש הרבה מה לדון בזה, ולדעתי זה לא הפשט (כמו שהרבי בשיחות רש"י מביא את כל גדולי ישראל ומרשה לעצמו לפקפק בפשט). הצל"ח מביא משהו קצת  מתקבל על הדעת, אבל לא כתוב בשום מקום, שהיות שחז"ל סדרו "ויאמר" סמוך ל"אמת ויציב" זה מספיק בשביל שנדע שרצו שיסמכו. הוא אומר שאם באמת כמו רבי יוחנן – רבני צרפת צודקים, ובשום פנים ואופן לא צריך להפסיק. אבל אם זה מסבה אחרת – שרואים מאיך שסדרו חז"ל שלא רצו שיפסיקו ביניהם – אז זה כמו אמצע פרק, ולא יותר חמור, כפי שפוסק הרמב"ם. זה לגבי הרמב"ם.

אגב, אמרנו שיש הרבה פעמים בש"ס שיש שינוי גירסא בזה, וכאן פעם ראשונה, כנראה שיש באמת חיבור – רבה רבא בגימטריא שמע, כנראה שיש קשר מיוחד ל"שמע", וכמו שנראה תיכף. שמע אמת = 851 = 23 פעמים 37 (חיה יחידה וכו', יחוד מאד חשוב בקבלה). היה רב גדול בזמן הגר"א – רבי פינחס קראו לו – והוא חידש בפני הגאון מוילנא חידוש, שהגאון כל כך שיבח את זה, שאמר שהוא חשף וגילה סוד של אנשי כנסת הגדולה, היינו שהוא זכה לגלות את עיקר הסוד אליו התכוונו אנשי כנסת הגדולה. מה הווארט? שיש 15 ווין של "ויציב וכו'", ולפני כן יש אמת – 16 מילים, שהסימן הוא איה (אמת ו-יה ווין, כמו שכתוב באריז"ל שזה הסוד של הווין, שם יה), וכל מלה חותמת פסוק אחד מ-16 פסוקי שתי הפרשיות הראשונות של ק"ש – שמע ישראל, ברוך שם, 5 פסוקים בפרשת "ואהבת", ו-9 פסוקים ב"והיה אם שמוע". אותו חכם אמר ש-16 המילים הולכות מלה-מלה כנגד הפסוקים. זה כתוב בסדור הגר"א בלי הפירוט, ומי שרוצה לראות את הפירוט – איך באמת זה מתאים פסוק-פסוק – יכול לראות ב"עיון תפלה" באוצר התפלות, ושם באמת מסביר דברים יפהפיים, הקבלות מאד טובות. יוצא מזה ש"אמת" הולך בפרט על "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וזה שאומר לכלול גם "ויציב" כי זה לשון תרגום של אמת – זה בשכמל"ו. למה לשון תרגום? קודם כל, כדי שלא יאמרו אמת פעמיים. ושנית, אומרים בשכמל"ו כי משה לא אמר זאת – לא רוצים לעורר בקורת המלאכים, ורק ביו"כ כשלא מפחדים מהם אפשר לומר בקול רם. לכן אומרים "ויציב", בלשון תרגום, שהמלאכים לא מבינים (כנראה אצלם אין בעיה של יציבות, רק אצל בני אדם – יציבות תלויה באזניים, חלק מהאחור, ואחור זה תרגום). אמת ויציב = 559 = חצי 1118 ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"), זה לא בדיוק אותו פירוש, אבל מהגימטריאות הפלאיות שיש כאן – שהצירוף כאן הוא בסוד "שלם וחצי".