סעודת משיח תשס"ט – כפר חב"ד

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א

[כמה מילים בתחלת הסעודה:]

מיכלא דמהימנותא ומיכלא דאסותא

המצה היא מיכלא דמהימנותא ומיכלא דאסותא (אסותא עולה חי פעמים הוי' ו-מהימנותא עולה היהלום של חיה העולה ב"פ חיים נצחיים). השנה, כפי שנסביר בהמשך, יש ענין מיוחד של רפואה – העיקר הוא מיכלא דאסותא. אמנם הכל נכלל באמונה, והרמז: מהימנותא אסותא עולה י"פ אמונה (העולה גם השגחה פרטית; מיכלא דמהימנותא מיכלא דאסותא עולה קדוש קדוש קדוש, העולה י פעמים גאל פדה, כדלקמן; כשמוסיפים למספר זה מצה עולה הכל ג פעמים ה פעמים ז פעמים יג!). עם זאת, העיקר השנה זה הרפואה – שתהיה רפואה לכל החולים. כמו שרבי אייזיק אמר, אדמו"ר הזקן היה רופא עינים (רפואת העינים לראות את המשיח) – שתהיה רפואה לעינים, וממילא כל הגוף גם יהיה בריא.

ניגנו סדר ניגונים מכל הרביים, ועוד ניגונים נוספים, ושתו ארבע כוסות של גאולה (הרב אמר שאולי כמו שצריך לכוון בכוסות שזה כוסות של משיח, כך גם במצות שאוכלים בסעודת משיח).

א. הבן הששי

בקריעת ים סוף עמ"י נקראים ידידים

בשביעי של פסח, בקריעת ים סוף, עם ישראל נקראו ידידים – "וזדים טבעת וידידים העברת", "על זאת שבחו אהובים ורוממו לאל ונתנו ידידים [ורמז: ידיד עולה אהוב אהוב] זמירות שירות ותשבחות". בנימין נקרא "ידיד הוי'" ושלמה המלך נקרא ידידיה, וכל עם ישראל נקראים ידידי ה' בקריעת ים סוף. ביריעות שלמה – בסידור בית יעקב – מבאר בארוכה זאת רבי שלמה קלוגר (שאדמו"ר הצ"צ הפליא בשבחו כמשיב בהלכה וכתב שאין להשיב אחר דבריו), והתמצית היא שבנסים אחרים – דוגמת מכת בכורות – הכאת הגויים היא 'פדיון' לישראל הנצלים בנס, ואז אין ראוי שיאמרו שירה, אך בקריעת ים סוף המצרים טבעו ברשעתם שלהם, כ"זדים", והיהודים היו במדרגת "ידידים" הזכאים מצד עצמם לשכר ולנס, ולכן דווקא בקריעת ים סוף נאמרה שירה, "על זאת שבחו אהובים ורוממו לאל ונתנו ידידים זמירות שירות ותשבחות".

הבן הששי – מטא-בן – החוקר מבחוץ את כל חמשת הבנים

והנה, ידידים עולה ו"פ אחד (היינו שזה ממוצע כל אות). בהגדה קוראים על ארבעה בנים, שבכולם נאמר אחד – "אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול" – וכל בן הוא בבחינת "גוי אחד בארץ" (ד"פ אחד עולה בן, היינו שכל בן כלול מכולם). אדמו"ר הזקן שואל על מה שכתוב שיהודי פשוט יוצא ידי חובת תלמוד תורה ב"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית", למה לא כתוב "ופרק שני ערבית", ומסביר שיהודי ממשיך בלימוד שלו את ה"אחד" – כל יהודי, כל אחד מהבנים, הוא "אחד". הרבי חדש שיש גם בן חמישי (משיחי), שלא מגיע כלל לסדר – אחד שאינו בא לסדר – כי זה לא מענין אותו, או כי בכלל לא יודע שהיום ליל הסדר, שהוא תינוק שנשבה. אל אותו אחד שנשאר בחוץ צריך להגיע, לנשק ולחבק אותו, ולהביא אותו לסדר – "אמצאך בחוץ אשקך... אביאך" (ואם לא הצליחו להביא אותו לליל הסדר, אז צריך להביא אותו לשביעי של פסח). לפי זה, אצל הרבי יש כבר חמש פעמים "אחד...", אבל בשביל להשלים את עם ישראל כ-ידידים יש גם בן אחד נוסף, הבן הששי שמתחדש בדור שלנו. ומי זה? זה המטא-בן (כמו שבכל מושג היום במדע יש מושג ויש את המטא-מושג). הבן החמישי הוא אחד מכל הבנים, אבל הבן הששי זה אחד שמגיע לעשות מחקר על ארבעת הבנים ועל הבן החמישי שחדש הרבי מליובאוויטש. מאד מענין ומסקרן אותו הנושא הזה, ליל הסדר שהיהודים עושים, והוא בא מהאוניברסיטה לחקור את זה ולכתוב על זה דוקטורט – מביט על כל הבנים מבחוץ, במבט אובייקטיבי. זה יכול להיות לגמרי בקליפה, ממש קליפת עמלק (ויתכן שמה שהרבי הרש"ב היה 'יורד' על ה"אחד חכם" משום שהרגיש שיש בו שרש לבן הששי הזה), אך האם תתכן מציאות כזו גם בקדושה? השרש של כל דבר הוא בקדושה, והבן הששי בקדושה הוא מי שכותב פירוש על ההגדה של פסח (מתאים לפירוש של האיז'ביצר על ההגדה) – גם הוא צריך לפרש את כל הבנים 'מבחוץ', בצורה אובייקטיבית. על כל פנים, השלמות של ידידים יכולה להיות רק כשכל ששת הבנים באים, וכל אחד הוא אחד.

בנים-ידידים-עבדים בעולמות בי"ע

על עם ישראל אומרים "אם כבנים אם כעבדים" – בנים זה בעולם הבריאה (בו נמצא "מחצב הנשמות", "בנים אתם להוי' אלהיכם") ועבדים בעולם העשיה, וביניהם, בעולם היצירה, עם ישראל נקראים ידידים. הרמז הפשוט לזה: ראשי התיבות של בנים-ידידים-עבדים הם בי"ע (וכן אפשר לרמוז בנים-ידידים-עם, בהם מלבד ר"ת בי"ע שאר האותיות עולות יצחק = ד"פ בן, ממוצע כל אות שבו, ודוק). ויותר לעומק בדרך רמז: ידיד הנו יד יד (כמבואר במ"א), סוד הממוצע בין שנים, שנותן יד אחת לזה (יד ימין לבן) ויד אחת לזה (יד שמאל לעבד), ובכך מחברם יחד באהבה עד שכולם נעשים ידידים זה לזה באמת[א]. ידיד הוא כנגד עולם היצירה – עולם של יש מיש – שהוא הממוצע בין עולם הבריאה, יש מאין, לעולם העשיה, שכלול היש. השער של יצירה, צר, הוא גם לשון חיבור של שני דברים יחד, ודוק.

עם ישראל נקראים ידידים על שם דוד מלכא משיחא

המלה ידיד רומזת, באותיותיה, לדוד המלך (כאשר נחלק את ציור ה-ו של דוד ל-י עליונה, שרש יד ימין, "נטה ימינו וברא שמים", ו-י תחתונה, שרש יד שמאל, "נטה שמאלו וברא ארץ"[ב]), ששלמה בנו – שנקרא ידידיה (יש לומר שנקרא כך על שם אביו, עדות מה', שנתן לו שם זה, לכך שכפר לו על חטא בת שבע[ג]) – ייחס לו את המקדש שבנה (עליו מסר דוד את נפשו בפועל ממש). בנין המקדש הוא קיום "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך הלב של כל יהודי, שמפני כך י"ל שכל עם ישראל נקראים ידידים על שם דוד מלכא משיחא חי וקים.

חמשת הבנים במבנה העולמות

האריז"ל מסביר שארבעת הבנים הם כנגד העולמות – החכם כנגד אצילות, הרשע כנגד עשיה, התם כנגד בריאה ושאינו יודע לשאול כנגד עולם היצירה. על דרך זה, בנפש, החכם הוא כנגד החיה, התם כנגד הנשמה, שאינו יודע לשאול כנגד הרוח והרשע כנגד הנפש. בסדר זה, הבן החמישי, עליו נאמר "אמצאך בחוץ אשקך", הוא כנגד היחידה – המקיף הרחוק אותו מוצאים בחוץ דווקא (ובמבנה העולמות הוא כנגד א"ק, ובפרט כנגד מלכות דא"ק, כדלקמן).