יא. פרק קח

פרק קח – הרכבת פרקים נז ו-ס

הפרק החדש של הרבי, פרק ק"ח, הוא הרכבה של שני פרקים קודמים – פרק נ"ז ופרק ס'. הפסוק הראשון, "שיר מזמור לדוד", הוא ההופעה היחידה של כותרת פרק בנוסח זה. "שיר מזמור" היינו שילוב של שירה בפה ומזמור בכלי – יחוד שלם של נשמה וגוף. אחר כך מורכב הפרק, בשינויים קלים, מחמשת הפסוקים האחרונים של פרק נ"ז ומשמונת הפסוקים האחרונים של פרק ס'. [אם עושים סדרה משלשת הפרקים – נז, ס, קח – בסיס הסדרה הוא מה (בטול, שליש מצה) והממוצע של שלשת הפרקים הוא עה. לפי זה יש קשר מיוחד להשנה לפסוק (והניגון) החותם את פרק עה, אף שאינו מופיע באף אחד מהפרקים הללו – "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק"].

"עד שמים" ו"מעל שמים"

כשיש חזרה כזו בולטת צריך להבין מה החידוש בפרק המורכב משני הפרקים הקודמים, וכשמדייקים ניתן למצוא כמה חידושים גדולים. החידוש הבולט ביותר הוא ההבדל בין פסוק יא בפרק נז – "כי גדֹל עד שמים חסדך ועד שחקים אמתך" – לבין הפסוק המקביל לו, פסוק ה בפרק קח – "כי גדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אמתך". חז"ל דורשים כי "עד שמים חסדך" היינו לעושים שלא לשמה, אלו שאינם עושים רצונו של מקום באמת, ואילו "מעל שמים חסדך" היינו לעושים לשמה, עושי רצונו של מקום באמת. ידוע שלאחר שחרורו של אדמו"ר הזקן הוא הלך לבקר שלשה מגדולי הדור הלא-חסידים (בעקבות הבטחתו לאחד מהמשתדלים בשחרורו), ואחד מהם שאל אותו כיצד 'פסק' בספר התניא כי תורה ומצוות ללא דחילו ורחימו "לא פרחא לעילא", והרי מקובלנו שאין פוסקים על פי הזהר ואין לכך יסוד בנגלה שבתורה. אדמו"ר הזקן השיב לו כי יש לכך מקור בגמרא, וכי אותו גדול למד גמרא זו לפני זמן לא רב. כאשר הגדול נוכח לדעת שאינו מצליח למצוא בתלמודו מקור לכך הוא בקש זאת מאדמו"ר הזקן, ואדמו"ר הזקן צטט את הגמרא הזאת, לפיה מי שעושה שלא לשמה – ללא דחילו ורחימו אמיתיים – מוגבל "עד שמים", תורתו ומצוותיו לא פורחת למעלה מהשמים, ורק מי שעושה לשמה, בדחילו ורחימו, עולה "מעל שמים". בעקבות תשובה זו אותו גדול הודה לדברי אדמו"ר הזקן וכבד אותו מאד.

ממוחין דאמא למוחין דאבא

בנוסף לשינוי הבולט, בין "עד שמים" ל"מעל שמים", יש כאן שינוי בכתיב – "כי גדֹל עד שמים" ו"כי גדול מעל שמים"[כט]. וההסבר הפנימי, על פי רמז בשינוי הכתיב: "כי גדֹל" עולה בינה, סוד מוחין דאמא, שבהם מאיר "גדל" חסר. גדל = לז, חלק המילוי של שם סג דבינה. "כי גדול" עולה חכמה, מוחין דאבא, שבהם מאיר "גדול" מלא. גדול = "ביה הוי'" וממילא "כי ביה הוי'" = "כי גדול" = חכמה, הכל בסוד הפסוק "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים". , יה הוא שם החכמה כנודע וכן "הוי' בחכמה" דווקא. לפי זה, העושים שלא לשמה, שמגיעים רק "עד שמים", היינו העושים רק מצד מוחין דאמא, ללא הביטול האמיתי שמצד מוחין דאבא דווקא. לעומתם, העושים לשמה, שמגיעים "מעל שמים", פועלים בביטול אמיתי שמצד מוחין דאבא. ואכן, בעוד ש"עד שמים" היינו "עד ולא עד בכלל", הרי "עדי עד" ("בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים") היינו "עד ועד בכלל", כמבואר במ"א, שעל ידי כך עולים ממוחין דאמא, "עד שמים", למוחין דאבא, "מעל שמים" (למדרגת "כי ביה הוי' צור עולמים", שצר צורה בתוך צורה, נשמה בגוף, "אשר יצר את האדם בחכמה... ומפליא לעשות" ב-לב נתיבות פליאות חכמה דווקא, וד"ל, והרמז: "מעל שמים" "כי ביה הוי' צור עולמים" = יה פעמים חכמה!).

"אמתך" ו"חסדך"

ב"כי גדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אמתך" האמת, "אמתך", היינו האמת האלקית המתגלה בחוקי הטבע – אמת זו מוגבלת תמיד "עד שחקים" (ורמז: "ועד שחקים אמתך" עולה 999 – שלמות המספרים לפני "חזרת הגלגל" מאלף ל-א, וד"ל). אמנם, "חסדך" הוא חסד אלקי נעלה, חסד עילאה, היכול לפרוץ את מסגרות הטבע, "מעל שמים חסדך" (לעומת זאת, "עד שמים חסדך" היינו חסד שלמטה מהאמת, חסד תתאה, ואם כן נוצר מבנה של חסד-אמת-חסד, כאשר "ועד שחקים אמתך" – העולה גדל גדול – כולל את ב הבחינות של "גדל עד שמים חסדך" ו"גדול מעל שמים חסד", וממצע ביניהם[ל]). חסד עילאה ש"מעל שמים" מתגלה דווקא ב"זכרתי לך חסד נעוריך" של יציאת מצרים. במושגים דלעיל, הגילויים של אור אין סוף הממלא כל עלמין, להם זוכים בעבודת אבינו-מלכנו-דודנו, מוגבלים יחסית "עד שחקים", ודווקא כאשר מגיעים ל"חסד נעוריך" המסב תענוג ל"בוראנו" (מהאהבה התמימה, "חסד נעוריך", בין כנסת ישראל וה' דודנו כנ"ל) מתגלה אור אין סוף הסובב כל עלמין שלמעלה ממיצרי העולם. ענין זה קשור גם ל"שנת ברכת החמה" הנוכחית, בה הדגש העיקרי הוא על "שמש צדקה ומרפא בכנפיה" – בסוד הכנפים, "תרין גדפין", אהבה ויראה – כפי שהוסבר לעיל. על ידי "שמש צדקה ומרפא בכנפיה" זוכים ל"גדול מעל שמים חסדך", אהבת ה' ואהבת הבריות באמת.