אהבה תמימה – "ואין ברוחו רמיה"

והענין יובן בעומק יותר פי המשך הפסוק הנ"ל: "אשרי אדם לא יחשב הוי' לו עון – ואין ברוחו רמיה". העיקר הוא לא להיות רמאי, כידוע שזה כלל כל ספר התניא וכל דרך החסידות הפנימית כולה. מי שלא חושב על הוי' לרגע שוקע במחשבת עצמו – שהרי המחשבה משוטטת תמיד ואינה שוקטת לרגע, או שהאדם חושב על ה' או שהוא חושב על עצמו – והרי כל מחשבת עצמו היא רמיה, שאי אפשר לחשוב על עצמך מבלי לרמות את עצמך, שהרי האדם קרוב אצל עצמו ונוגע (לשון נגע צרעת) לעצמו, וד"ל. אך באהבה התמימה הנ"ל אין כאן מחשבה על עצמו (מה שאין כן באהבת הפאב הנ"ל) וממילא אין כאן שום רמיה ברוחו, וממילא אין כאן שום עון, אלא מחשבה שכולה קדש קדשים על דרך שיר השירים, הגם שהיא שלא מדעת, וכידוע עומק ענין זה על פי פירוש הבעל שם טוב ל"נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו", ומרובה מדה טובה וכו', וד"ל.

טל ילדותך

דוגמה נוספת, גם אם פחותה בעוצמתה, לתענוג אלקי דווקא מנבראים שאינם מודעים לבוראם, יש במשחק ילדים, ב"טל ילדותך". בפסח מתחילים להתפלל "מוריד הטל" (ענין השייך בכלל לחדש ניסן, שמזלו טלה, הרומז לקרבן פסח[כא]), ויש בכך כמה פירושים פנימיים. פירוש אחד הוא שה' מוריד את היכולת ליטול את המדות ולהעלות אותן אל המוחין בעצם, כפי שמבואר בחסידות בכוונות נטילת ידים (הטל מכסה את המן, ואחרי "ותעל שכבת הטל" – העליה לשמים, בסוד הנטילה הנ"ל – גם מתקיים במן "וחם השמש ונמס"[כב] ונעשים ממנו נחלים שמהם שותים, בסופו של דבר, גם אוה"ע, היינו שבסופו של דבר יש כאן גם העלאה של אומות העולם, הכח המייחד את ברכת החמה כנ"ל). לעניננו מתפרש "מוריד הטל" כהורדה וגילוי של "טל ילדותך", טל תורה שהוא טל תחיה, אך הוא גם טל במובן של "חוכא ואטלולא" – טל של משחק ילדים, המעורר תענוג אצל ה', ה'זקן' המתבונן בילדים השקועים במשחקם ואינם מודעים באותו זמן לשום דבר מחוץ לעולם שלהם. מתברר כי בעוד שעל ידי היחס הישיר לה', בבחינות אבינו-מלכנו-דודנו, מתגלה רק בחינת ממלא כל עלמין, הרי שהסובב כל עלמין, בחינת "בוראנו", מתגלה דווקא דרך הנח"ר שיש לה' מהאהבה התמימה של הנבראים כשאינם מסבים את פניהם אליו – הצדיק "אשר לא יחשב הוי' לו עון", הנמצא ביחס מתמיד לה', איננו מסוגל לגרום לה' את נחת הרוח שמסבים לו בחור ובחורה באהבתם התמימה או ילדים השקועים במשחקם.

מודעות טבעית משיחית

נחת זו, של אוא"ס הסובב כל עלמין, היא הנחת ממודעות טבעית. לעומת זאת, עבודת הצדיק היא מודעות אלקית, ומי ש"ברוחו רמיה" (כנ"ל) נמצא במצב של מודעות עצמית, ודוק. והנה ידוע המשל של משחק המחבואים, שה' רוצה שאנחנו, הילדים, נחפש אותו. וכן ידוע המשל של הצפור המדברת, כי בדומה לתענוג מצפור המצפצפת דברי הבל, ללא דעת לדבר דברי שכל, הפונה לדבר דברי שכל בלשון "בני אדם" (הגם שאינה מבינה בהכרח מה היא מדברת), כך התענוג כשהאדם הנברא התחתון פונה מעסקי ההבל שלו לפנות אל ה' בתורה ותפלה וקיום מצות (כאילו שהוא מבין את הכונה האלקית העמוקה שבדברים). משני המשלים הללו נדמה שהעיקר הוא היציאה מהעלם הבורא מהנברא והפניה למודעות האלקית דווקא. אכן, משלים אלו מתארים יציאה ממודעות עצמית מתוך שאיפה להגיע למודעות אלקית (אם כי שבמשחק המחבואים יש ממד של העלם הבורא מן הנברא דווקא, תוך תשוקת הבורא שבכל זאת הנברא יתעורר לחפש אותו יתברך, לשאת את עיניו למרום כנ"ל, וכן במשל של הצפור המדברת, הרי נבראנו כצפור ללא דעת להכיר את בוראנו כו', וד"ל. ובכל זאת מצד האדם שני המשלים האלה באים לעוררו לפנות מהמודעות העצמית שלו, העסק בעצמו ובעניניו, ולשאוף למודעות אלקית, וד"ל), אך כאן אנו מדברים על מודעות טבעית העולה על כולנה, מודעות משיחית ממש (שעל ידה עתידה להתקיים אצל כל עם ישראל "אני אמרתי אלהים אתם" ממש וכמו שיתבאר, שהרי הטבע היהודי בסופו של דבר הוא הוא הטבע האלקי העצמי ביותר, טבע האור אין סוף הסובב כל עלמין ועד לטבע העצמות ממש, טבע הטוב העצמי), וד"ל.

איחוד המודעות הטבעית והמודעות האלקית – איחוד "בוראנו" ו"דודנו"

והענין יובן על פי האמור לעיל בסוד הפסוק "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" ביציאת מצרים. הרי אהבה תמימה זו היא אהבת כנסת ישראל לה' "דודנו", ואיך קשרנו את זה דווקא לסוד "בוראנו" הנעלם מברואיו, ולמודעות טבעית (ולא אלקית) דווקא? אלא הענין הוא שהאהבה התמימה של בני כנסת ישראל כולה היא בהכרח אהבת הדוד העליון של שיר השירים, ובזה אין הבדל בין יחוד יה (אהבת הקב"ה וכנס"י, וכדלקמן עוד), "אכלו רעים", ליחוד וה (אהבת חתן וכלה, וכדלקמן עוד), "שתו ושכרו דודים", אלא הכל אחד, "הוי' אחד ושמו אחד", וד"ל. והיינו מעלת ביטול הפרט – הבחור והבתולה המאוהבים – לכלל, כנסת ישראל המאוהבת בה'. והוא סוד "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", "אתם" ו"כלכם" כאחד דווקא, וד"ל, שבזה המודעות הטבעית והמודעות האלקית מתאחדות לגמרי. והוא סוד "כי נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני"[כג], "חסד נעוריך" דווקא בשעת יציאת מצרים. והיינו סוד "כי יצר לב האדם רע מנעריו"[כד], נתינת טעם למעליותא לקיום העולם – "וירח הוי' את ריח הניחח ויאמר הוי' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" – כמבואר בדא"ח. והוא הענין הנ"ל דניחא ליה לקודשא בריך הוא בריאת היצר הרע שבלעדיו אין קיום לעולם בכלל ולאהוביו עמו ישראל בפרט, שכל העולם כולו לא נברא אלא בעבורם.