סוד המראות הצובאות

הבנת עומקו של ענין זה שייכת לסוד המראות הצובאות: חז"ל מלמדים, כפי שמביא רש"י (שמות לח, ח), כי כאשר הביאו נשות ישראל את מראות הנחשת מאס בהן משה רבינו וה' לעומתו אמר כי הן חביבות עליו מן הכל – "בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע א"ל הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם שנאמר 'תחת התפוח עוררתיך'". זו דוגמה מובהקת למה שנתבאר: משה רבינו הוא הצדיק – "איש האלהים", השקוע במודעות אלקית מתמדת, שעליו ראוי לומר "אשרי האיש אשר לא יחשב הוי' לו עון" – והוא מואס במראות העשויות ליצר הרע, אף שגם הוא ודאי יודע שבזכותן יש פריה ורביה. לטעמו, אפילו אם יש בכך הכרח, הרי שה' מתחרט על בריאת היצר הרע ואי אפשר לקדש את ההתמקדות של האוהבים זה בזו עד שכחת כל דבר אחר (כפי שמופיע בצורה המובהקת ביותר בכך ששני האוהבים מסתכלים במראה, וכל תמונת עולמם מצטמצמת בעצמם בלבד), עד לאיבוד היחס אל ה'. לעומת זאת, ה' מלמד את משה כי כ"בוראנו" אין חביבות עליו יותר מהמראות העשויות ליצר הרע, שבו תלוי קיום העולם והוא המאפשר את התעוררות האהבה הנערית הזו "תחת התפוח" (כמפורש בשיר השירים, מגלת האהבה שכותב הזקן הנהנה ממראה החתן והכלה). [והנה, בסמוך יתבאר כי כאשר זוכים ל"תצא אלהים בצבאותינו" מתקיים גם היעוד של "אני אמרתי אלהים אתם". ובענין המבואר כאן, לדעת משה רבינו ניתן להגיע להיות "איש האלהים" רק כשזוכים למודעות אלקית מלאה, ללא רגע של שכחת ה' (וממילא תוך פרישה מהמציאות הגשמית התחתונה, כפי שמבואר בזהר כי "איש האלהים" היינו "בעלה דמטרוניתא", ולשם כך פרש ממשה מאשתו) – אך דרגה זו רחוקה מאד מרוב היהודים, וממילא נכזב היעוד של "אני אמרתי אלהים אתם" ומתקיים "אכן כאדם תמותון", בנפילה למודעות עצמית ושכחת ה' (כפי שקרה לאדם הראשון בחטא עץ הדעת, כנודע). אמנם, כאשר מתברר ש"תצא אלהים בצבאותינו" יכול להתחולל גם במראות הצובאות, שגם שם יש נחת רוח לה' וגילוי אלקות (בדרגת הסובב כל עלמין דווקא, כנ"ל), אז יכולים כל ישראל להגיע ליעוד של "אני אמרתי אלהים אתם"].

קדושת שיר השירים – קדושת המשל

לאור כל זאת, ניתן גם לתת הסבר חדש במאמר חז"ל "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים"[כה] : בדרך כלל רגילים לפרש כי שיר השירים הוא קדש קדשים בגלל הנמשל העליון שלו – אהבת הקב"ה וכנסת ישראל – המלובש בתוך המשל הגשמי של אהבת חתן וכלה. אמנם, לפי מה שנתבאר כאן, יש לומר כי שיר השירים הוא קדש קדשים דווקא בגלל המשל של אהבת חתן וכלה שבו, המסב נחת רוח לבוראנו (דבר המתאים למבואר בדא"ח שלמשל יש שרש גבוה יותר מאשר לנמשל). היחס בין הנמשל למשל הוא בין אותיות יה, המתארות את היחוד העליון, לבין אותיות וה, המתארות את היחוד התחתון – "הנסתרֹת להוי' אלהינו [בנמשל העליון, הנסתר] והנגלֹת לנו ולבנינו [במציאות המשל המוכרת לנו בעולמנו]". כמובן, יחוד וה ללא יחוד יה איננו שם קדוש כלל, ובודאי שהמשל זקוק לנמשל העליון שיתלבש בו (כאשר "קדש קדשים" הוא כינוי לנסתרות, אותיות יה שבשם, וכן האהבה התמימה המשתקפת במבט העינים של "אחתי כלה" היא דווקא אהבה שבמדרגת "יונתי" – המכוונת כנגד המוחין, יה שבשם). עם זאת, בעמלק נאמר "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" – עמלק נלחם להפריד בין אותיות יה לאותיות וה דווקא, כדי שהשם לא יהיה שלם, ואיננו נאבק בעצם היחוד של יה. במושגים כאן, לעמלק לא אכפת מקיומו של הנמשל העליון, והוא נלחם דווקא בהופעת המשל התחתון, יחוד וה, יחוד חתן וכלה תמים וצנוע, המסב קורת רוח לה' גם (ובעיקר) כשאין הם חושבים עליו (שהרי כאשר אפילו המשל התחתון – השוכח מאלקות, והנדמה כנפרד ממנה – נכלל בקורת הרוח האלקית, נכשל עמלק ברצונו להפרדת העולם מהאלקות).

"אין העולם כדאי"

והנה, בשבח שיר השירים מופיע עוד כי "רבי עקיבא אומר אין העולם כדאי כיום שנתן בו שיר השירים"[כו]. יש לומר כי רבי עקיבא למד זאת מרבי אליעזר שכאשר לימד את סודות שיר השירים לרבי עקיבא (עד שזלגו עיניו דמעות) השביע אותו לבל ישתמש בסודות שיר השירים "כי היכי דלא ליחריב עלמא קוב"ה בגיניה, ולא בעי קמיה דישתמשון ביה" (זח"א צח, ב; עם זאת, לרבי עקיבא יש כשרון מיוחד להמשיך ולגלות בעולם גם מה ש"אין העולם כדאי" לו, כדאיתא במאור עינים שמה ששמעון העמסוני פרש מלדרוש "את הוי' אלהיך תירא" היינו שהגיע להתפשטות הגשמיות ו"אין העולם כדאי" למדרגה זו, אך אחריו בא רבי עקיבא ודרש והמשיך את אלופו של עולם גם למטה, בגוף הגשמי). הביטוי "אין העולם כדאי"[כז] נאמר גם על האור הגנוז, אורו של משיח (וכן יש צדיק גנוז הנקרא טוב שאין כו', כמבואר בלקו"מ לג), ועל מה שנשאר בה' ראשונות (ובשפת אמת ויחי תרמ"ו – ועוד – איתא שאין העולם כדאי לצורתו של יעקב אבינו שתחת כסא הכבוד, ורק בזכות יוסף זוכים לגילוי צורה זו לנו בשבת, ובשם משמואל משפטים תרפ"ב דרש בהקשר זה את הפסוק "בארח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט"[כח]). לעניננו חשוב האמור במדרש תהלים (קיג, וביארו המהר"ל): "אין העולם הזה כדאי להלל בכל השם אלא בחציו, שנאמר 'כל הנשמה תהלל יה'" – על היחוד העליון, יחוד י-ה, היחוד שבין ה' לבינינו, נאמר בשיר השירים "אכלו רעים", ואילו על היחוד התחתון, יחוד וה, היחוד שבין חתן וכלה בעולם, נאמר "שתו ושכרו דודים". במדרש זה מתגלה מעלת המשל על הנמשל, עד שדווקא עליו נאמר "אין העולם הזה כדאי" וממילא זו דווקא המעלה העיקרית של שיר השירים!