יב. "תצא אלהים בצבאותינו" – רב ו-פו ניצוצות

בירור פו הניצוצות שנותרו אחרי גאולת מצרים

פסוק נוסף בפרק הוא "הלא אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאֹתינו". בפרק ס' נאמר "הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו". יש גם פסוק דומה בפרק מ"ד: "אף זנחת ותכלימנו ולא תצא בצבאותינו"[לא]. חז"ל מלמדים כי גם בר כוזיבא וגם בר דרומא אמרו פסוק זה – בר כוזיבא בכוונה (שאמר "לא תסעוד ולא תכסוף", וי"ג "ולא תסכוף") ובר דרומא נכשל בלשונו (בטור מלכא) – ובשל כך נכשלו ונהרגו, ואילו דוד המלך אמר את הפסוק בתמיהה וכך היה ראוי. בקבלה מבואר שמשה רבינו הצליח לברר במצרים רב ניצוצות (בסוד "וגם ערב רב עלה אתם", ו"רב לך" שנאמר למשה, שרצה לברר גם את הניצוצות הנותרים) מתוך רפח הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים. אם כן, נשארו לכל עם ישראל לברר במשך כל זמן הגלות עוד פו ניצוצות, כמנין שם אלהים, ומי שזוכה לבררם יזכה לקיום היעוד "אני אמרתי אלהים אתם". על ענין זה נדרש בקבלה פסוק זה – "הלא אלהים זנחתנו", אין בנו כח לברר את פו הניצוצות, "ולא תצא אלהים בצבאתינו", שאין אנו מצליחים בכל "צבאתינו" להוציא את פו הניצוצות הקדושים משבים וגלותם[לב]. על כך תמה דוד המלך, כיצד משה רבינו לבדו, בפרק זמן קצר יחסית (פו שנות תוקף השעבוד, מאז לידת מרים אחותו הבכורה) הצליח לברר רב ניצוצות, ואילו כל עם בני ישראל בכל משך אריכות הגלות לא מצליחים בבירור פו הניצוצות הנותרים. כמובן, אחרי שהרבי הסביר ש"נסתיימה עבודת הבירורים", צריך לבאר כיצד כן מתקיים "תצא אלהים בצבאותינו".

פו ניצוצות – תיקון המוחין

בביאור סוד המספר רפח מבואר כי הוא עולה ד"פ עב, כנגד ד בחינות עב שבעסמ"ב – עב ד-עב, עב ד-סג, עב ד-מה, עב ד-בן – אך מה פשר חלוקת מספר זה ל-פו ו-רב? זו התבוננות מתבקשת, שלא מצאנו התייחסות אליה בספרי הקבלה. ההסבר המתבקש כשמתבוננים בחלוקה זו, הוא שזו החלוקה הקרובה ביותר המספר רפח לג"ר וז"ת. 3 עשיריות מ-רפח עולות 86.4, ובעיגול למספר שלם היינו פו, ו-7 עשיריות מ-רפח עולות 201.6, ובעיגול למספר שלם היינו רב. אם כן, מתברר שמשה רבינו ברר ותקן בשלמות את הז"ת של הניצוצות, את מה ששייך לתיקון המדות, הבחינה של "מחציו ומטה איש" שבו, אך הבחינה של "מחציו ומעלה אלהים" שבו לא נתקנה בשלמות (עד לעתיד לבוא, על ידי משה עצמו, שהרי "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"), הוא לא זכה לברר את המוחין בשלמות, ולכן התאפשר מצב של "בא לכלל כעס בא לכלל טעות [בשיקול הדעת של המוחין בעצם, או"א עילאין, וכמבואר בדא"ח שרק משיח יזכה לשלמות התיקון של המוחין בעצם, דבר המתבטא באי יכולת לטעות בשיקול הדעת, וד"ל]". לפי זה תמיהת דוד המלך על "ולא תצא אלהים בצבאותינו" היא כיצד יתכן שעם כל מסירות הנפש הצבאית שלנו לא זכינו עדיין לתיקון המוחין. תיקון החב"ד הוא באמצעות חילי בית דוד – צריכים להיות חילים, צבאות ה', ולתקן את המוחין דווקא בזכות מסירות הנפש וקבלת העול שלמעלה מטעם ודעת, לתקן את פו הניצוצות עד שזוכים ל"אני אמרתי אלהים אתם", התלוי בתיקון המוחין דווקא (ובפרט ב"דור השביעי" של חב"ד, כאשר "נסתיימה עבודת הבירורים" והגיע הזמן לעבור לעבודת מוחין בעצם, סוד ה-א דגאולה בדרגה העליונה שבה, כמבואר בכ"ד).

תיקון המוחין: אחדות העוה"ז ועוה"ב, אליה באים ע"י מסירות נפש ובזכותה מתקנים נשמות נפטרים

[שאלו מה הקשר בין תיקון המוחין למסירות נפש דווקא, והרב ענה:]

כתוב שיש צדיקים שעסקו בתיקון נשמות החיים, נשמות בגופים, ויש צדיקים שעסקו בתיקון נשמות שכבר הסתלקו מהעולם הזה. עבודת התיקון  של נשמות הנפרטים קשה יותר והיא שייכת דווקא לצדיקים הגדולים ביותר. שהרי בעולם הזה יש אפשרות של תשובה, והתיקון שהצדיק נותן לחיים הוא דרך תשובה, מה שאין כן בנוגע לנשמות שכבר הסתלקו מהעולם הזה, לכאורה אין בעולם העליון אפשרות של תשובה, וכיצד ניתן לתקן? אף על פי כן, הצדיק הגדול מסוגל לפעול גם שם מעין תשובה, לקיים שם אצל הנשמה שכבר הסתלקה "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה". יכולת זה קיימת אצל הצדיק הגדול מפני שאצלו אין באמת הבדל בין עלמא דין לעלמא דאתי – אצלו הכל אחד, הכל הוי' אחד יחיד ומיוחד. למדרגה זו של מודעות – שלמות תיקון המוחין – מגיעים על ידי מסירות נפש דווקא. מסירות נפש היינו התנועה הנפשית הבאה מתוך הידיעה שהחיים בעלמא דין, שהוא עלמא דשיקרא מצד עצמו, והחיים לאחר מאה ועשרים בעלמא דקשוט, הם בעצם אחד. זו ידיעה שגם את השקר ברא ה' אחד יחיד ומיוחד, ואדרבה השקר הוא עיקר סוד העלם הבורא מן הנברא (עיקר סוד "בוראנו", כנ"ל), עליו דרש מורנו הבעל שם טוב זי"ע "הרע כסא לטוב" (= אל פעמים אחד, "הלוא אל אחד בראנו" = משה, בהיות שזו היא המודעות של משה רעיא מהימנא, דווקא בהיותו "גואל אחרון", וד"ל).

תיקון החיים – יחס (אבינו-מלכנו-דודנו); תיקון הנפטרים – העלם (בוראנו)

עבודת התיקון של החיים היא כדוגמת העבודה בגילוי אור הממלא כל עלמין (אבינו-מלכנו-דודנו), עבודה שדורשת יחס גלוי למי שמתקנים אותו. לעומת זאת, היחס למי שכבר הסתלק הוא כדוגמת העבודה בגילוי אור הסובב כל עלמין (בוראנו), משום שהוא נעלם מעין העומדים סביב הצדיק. אמנם, הצדיק הגדול עצמו שרואה את הנשמה שהסתלקה בדיוק כמו שרואה את הנוכחים מסביב. הצדיק גם ממשיך לכלל ישראל שבעלמא דין, עלמא דשיקרא, את המודעות שאליבא דאמת גם הנפטרים נמצאים כאן, ושעל ידי הזכרון והגעגוע מעוררים את הנפטרים להסתכל עלינו, ובפרט מי שיש לו קשר וקורבה. אמנם, בדרך כלל החיים לא פונים אל הנפטרים ומתייחסים אליהם, אך הנפטרים רואים את מה שקורה עם החיים, שמחים במעשים הטובים ועצובים במעשים הרעים. ידיעה והרגשה זאת, שהנפטרים נמצאים כאן, מגלה באדם את כח המסירות נפש על כל הקדוש לישראל, וד"ל (שהרי מסירות נפשו של יוסף הצדיק לעמוד בנסיון כו' באה לו מהתגלות דיוקנו של אביו מול עיניו, גילוי ההורה שאיננו נוכח בגשמיות, ושאף אין ידוע אם הוא אכן בחיים, כמו אצל יוסף ששאל "העוד אבי חי", ודוק היטב).