טו. "הושיעה ימינך"

מענה לתפלת משיח – ישועת הכלל

פסוק נוסף בפרק של הרבי הוא "למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני". גם בפסוק זה יש הבדל קל בין הופעתו בפרק ס' להופעתו בפרק ק"ח – בפרק ס' הכתיב הוא "הושיעה ימינך ועננו" והקרי הוא "וענני" ואצלנו גם הכתיב הוא "וענני". "ועננו", בלשון רבים, היינו התפלה על הכלל, ואילו "וענני", בלשון יחיד, היינו התפלה האישית של דוד-משיח. השינוי בין הכתיב לקרי מלמד כי כאשר ה' עונה למשיח ("וענני") הרי זהו המענה והישועה לכלל כולו ("ועננו") – "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא" (ובפרק שלנו מגיעה לשלמותה ההכרה שישועת המשיח היא היא ישועת הכלל, עד שמתבטל ההפרש בין הכתיב לקרי והכל הוא "וענני"), ראה רש"י. צירוף הכתיב של שני הפסוקים – "למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך ועננו" "למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני" – עולה גדולה בריבוע (גדולה היא מדת "ימינך" של ה', ולה נדרשת הישועה, כדלקמן).

שמך-ימינך-תורתך-קדושתך

את הפסוק הזה אומרים בסיום כל תפלת שמו"ע, כשאחריו אומרים "עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען תורתך, עשה למען קדושתך". ארבעת הביטויים הללו מכוונים כנגד אותיות שם הוי' ב"ה מלמטה למעלה: "שמך" הוא סוד המלכות, השם – ה תתאה; "ימינך" היינו "חסד דאזיל עם כולהו יומין" הכולל את ו מדות הלב הרמוזות ב-ו שבשם; "תורתך" כאן רומז דווקא לספירת הבינה, ה עילאה שבשם, ו"קדושתך" ל"קדש מלה בגרמיה" של החכמה, כנגד ה-י שבשם.

ישועת הימין

בחסידות מבואר כי "הושיעה ימינך" היינו שהישועה נדרשת לימין ה' עצמו, וכאשר ה' יושיע את ימינו אז יקויים "וענני". בקשה זו היא הבקשה העיקרית פה בארץ, שה' יושיע את ימינו – שיושיט יד לימין (הקיצוני) ויושיע אותו – ובכך יקוים "למען יחלצון ידידיך... וענני".

טז. רבי אהרן הגדול מקרלין

רבי אהרן הגדול – "ימינך"

הענין של "הושיעה ימינך" – ישועת הימין – מתקשר ליום הילולא חשוב בפסח, יט ניסן, "ארבעה ימים לעומר"[מא], יום ההילולא של רבי אהרן הגדול מקרלין (ורמז: רבי אהרן = אסותא, עיקר ענינה של המצה כנ"ל). רבי אהרן היה התלמיד שנפטר בגיל הצעיר ביותר, 32 או 33, אך הוא הנקרא "הגדול" (די גרויסע) בין תלמידי המגיד, והרמז: רבי אהרן הגדול (= ו"פ אלהים) מקרלין (= ה"פ אלהים) עולה גדול במשולש[מב]. ידוע המעשה שהמגיד ניסה לרמוז לרבי אהרן דרך התלמידים שלא יסע לביתו לפסח, כי ידע ששם יפטר מהעולם, אך הוא בכל זאת נסע ונפטר בחול המועד. אחרי פטירתו רמז המגיד את הרמז הראשון לפטירתו שלו בקרוב (ב-יט כסלו, כחצי שנה אחרי פטירת רבי אהרן ב-יט ניסן), באמרו שנטלו ממנו את יד ימינו. רבי אהרן היה 'יד ימינו' של המגיד בשמשו כ"ימין מקרבת" לעשות בעלי תשובה רבים ולקרב רבים לרבו המגיד. ועוד רמזים בכח יד ימין של רבי אהרן, שנמשכה מ"ימינך" העליונה ממש: יט ניסן הוא יום הנצח שבחסד שבספירה, בסוד "נעִמות בימינך נצח", וכן ב"אנא בכח" מכוונים ביום זה את המלה "ימינך" (סוד "הושיעה ימינך וענני"), העולה ה פעמים (היינו שהוא ממוצע כל אות) הוי', בסוד ה חסדים, וד"ל.

דרך עשיית בעלי תשובה של רבי אהרן הגדול

בשנותיו הקצרות עשה רבי אהרן כ-פד אלף בעלי תשובה (בסוד הפדיון – תיקון פד תעניות – שנזכר לעיל). מסופר כי רבי פינחס מקוריץ אמר שראה אותו אחרי פטירתו, בגן עדן, ואמר שראה שהוא שלם לגמרי חוץ מעוולה אחת שנמצאת בו. בנו של רבי אהרן, רבי אשר, נבהל כששמע זאת, אך אז הסביר רבי פינחס שהעוולה היחידה שיש בו היא שנפטר צעיר ולא המשיך במלאכתו. כיצד עשה רבי אהרן סך עצום כזה של בעלי תשובה בזמן כה קצר? ידועים גם ספורים בהם רבי אהרן הסתובב ודרש ברבים וכו', אך כתוב כי עשה בעלי תשובה בכך שישב בביתו ועסק בתורה והיה מעורר לתשובה את כל מי שהיה במרחק של כמה פרסאות ממנו. צדיקים הדגישו שהוא לא עשה מרשעים בינונים או מבינונים צדיקים, אלא מרשעים גמורים צדיקים גמורים (כמובן, אין הכוונה במושגים של ספר התניא). זהו קירוב בדרכו של יצחק אבינו, חופר הבארות, המעורר אנשים מפנימיותם, מבלי שידעו מנין באה להם התעוררות זאת. דוגמה לדבר זה היא מה שספר רבי הלל מפאריטש, שפעם שלח המגיד את משמשו להגיד לרבי אהרן, ששכב על ספסל בשקט, כישן, וקרה לעצמו שה"ש בלחש, שיחדל מקריאת שה"ש המרעישה את כל הרקיעים ומפריעה לו לישון[מג]. כשם ששה"ש שלוחש לעצמו רבי אהרן פועל בכל הרקיעים, כך לימוד התורה שלו בינו לבין עצמו פעל התעוררות תשובה על רבים-רבים מסביבו.

צרור סיפורים על רבי אהרן

כשרבי אהרן הגדול הסתלק נשאר בנו, רבי אשר מסטולין, שהיה עדיין ילד קטן. תלמידי המגיד 'הגרילו' ביניהם מי יזכה לגדל אותו, וזכה בכך תלמידו של רבי אהרן – רבי שלמה מקרלין.

רבי אהרן הגדול מקרלין ספר שקבל עליו בבר מצוה שלא לפחד משום דבר חוץ מה'. אצל הבעל שם טוב זה היה מילדות ממש, בצוואת אביו, ורבי אהרן לקח את זה כקבלה טובה (זו דוגמה לקבלה טובה...). יש שלשה סיפורים שבהם זה בא לידי ביטוי:

א) פעם אחת נזדמן לאיזה פונדק, וישבו שם הפריצים, והוציאו את רוביהם נגדו, ולא נתפעל כלל מזה.

ב) סיפר הרה"ח ר' בונים, והוא שמע מרבי יצחק מווארשא, גיסו של אדמו"ר בעל שפת אמת מגור זצ"ל ששמע מהחידושי הרי"מ: כי הגה"ק ר' אהרן קארלינער הראשון, היה הולך בדרך ועבר דרך קרעטשמע אחת, ונשמע כי השררה יבוא, בימים ההם היה השררה מושל בכל אשר לו, על כן היה רעש שם, וכולם עסקו והכינו לכבוד השררה, אך הוא לא שם לבו לזה, וישב אל השלחן ונטל ידיו לסעודה, וכאשר בא השררה להקרעטשמע היו כולם עומדים לכבודו, אך הוא לא השגיח מאומה, על כן לקח השררה הביקס וירה עליו, ולא פגע בו הכדור, והוא לא התנועע ממקומו, ונתמלא השררה עוד יותר בכעס, וירה עוד הפעם עליו, אך גם בפעם הזאת החטיא את המטרה, והרגיש השררה כי זה דבר נפלא, ושאל אותו סיבת הדבר, והשיב לו, כי מעולם לא עלה על לבו מורא של בשר ודם, והניח ממנו, ועזב אותו לנפשו, וצדיק מצרה נחלץ.

ג) פעם אחת היה דער גרויסער רבי אהרן אין א קרעטשמע, זענען געקומען פריצים און ער האט נישט אראפגענומען דאס היטל, האט איינער אגעשריי געטאן אטשאפקע [להסיר הכובע], או ער האט זיך ניט גערירט, האט ער ארויס גיכאפט צוויי שווערדין און האט גיוואלט דעם קאפ אראפ נעמען, איז פארדארט געווארן די האנט, דער גרויסער [רבי אהרן] האט געזאגט: ומורא לא יעלה על ראשו. בסיפור זה האחרון, הדומה לקודמיו, הוציא עליו הפריץ חרב לחתוך את ראשו אך ידו השתתקה...

נספר עוד סיפור, מאחרי פטירתו. פעם הסתובבו פורקי עול בשבת וחפשו אש לסיגריה. אחד מהם אמר שיש אש בנר תמיד על ציונו של רבי אהרן ואפשר להדליק משם, וכעז פנים שבחבורה הוא נכנס לעשות זאת. הוא התכופף אל האש להדליק את הנר, ולא קם, וכשהחברים נגשו לראות מה קורה איתו הם ראוי שהוא מת שם כפוף. כל הנסיונות לישר אותו לא צלחו, ונאלצו לקבור אותו עקום וכפוף. זה לא סיפור שמח, אבל גם לזה בטח יש המתקה.