ט. אבינו-מלכנו-דודנו ובוראנו

כינוי עצמי נוסף של ה' – "בוראנו"

בפסח קוראים את מגלת שיר השירים, בה מתוארים הקב"ה ועם ישראל כדוד ורעיה. במקום אחר נתבאר כי מבין התארים הרבים בהם מכנים את ה' וממשילים להם את היחסים שלנו איתו (כבפיוט "כי אנו עמך", הנאמר בכל תפלות יום כפור), שלושת הכינויים העצמיים הם אבינו-מלכנו-דודנו. צמד הכינויים אבינו-מלכנו רווח מאז ומעולם בעם ישראל, וברור שהכינוי דודנו מתאר ענין עצמי מאד בקשר בינינו לבין ה' – זהו כינוי יחודי, הקובע ברכה לעצמו, ובמובן מסוים אף עולה על הכינויים אבינו-מלכנו[יב]. גם בברכת המזון יש סדרה של כינויים לה' – "אבינו מלכנו, אדירנו בוראנו גואלנו יוצרנו קדושנו קדוש יעקב רוענו רועה ישראל"[יג]. מבין הכינויים הללו, הכינוי העצמי ביותר – המתאר את ה' בתיאור נוסף שקובע ברכה לעצמו – הוא "בוראנו".

אבינו-מלכנו-דודנו – יחס – ממכ"ע; בוראנו – העלם הבורא מהנברא – סוכ"ע

אם כן, בנוסף על הכינויים אבינו-מלכנו-דודנו צריך לכאורה להוסיף עוד ממד – "בוראנו". אמנם, למרות זאת, המאמר אבינו-מלכנו-דודנו יכול להשאר כפי שהוא, משום ש"בוראנו" שונה מהותית מהכינויים האחרים. אבינו-מלכנו-דודנו היינו שלשה סוגים של יחס – יחס בין אב לבן, בין מלך לעבד ובין דוד לרעיה. לעומת זאת, "בוראנו" לא מתבסס על יחס בין הבורא לנברא, אלא להיפך – על העלם הבורא מן הנברא. הבורא ברא את הנברא כך שיחוש את עצמו כיש ודבר נפרד בפני עצמו. אכן צריך להגיע לבטול היש, להכרה שיש בורא שברא אותי ("הוא עשנו ולא אנחנו") ושבלעדיו אין לי הויה, חיות וקיום אפילו רגע אחד. אך ה' ברא את העולם באופן כזה שב"טבע ראשון" לא מכירים את מציאות הבורא ולא יודעים מי הוא. טבע ראשון זה הוא טבע היש המתהווה מעצם פעולת הבריאה יש מאין ואפס המוחלט, שאין הבורא ניכר לנברא כלל, והוא מתחזק במאד על ידי שבירת הכלים של עולם התהו שקדם לעולם התיקון (שבסוד "טבע שני", על דרך "הנפש השנית בישראל וכו'", שעל כן בהכרח שעולם התהו יקדים את עולם התיקון, "ברישא חשוכא והדר נהורא", וד"ל). אף שלא יודעים מי הוא הבורא, עבודת ההתבוננות היא "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (ברא אלהים, כח הצמצום ומדת הדין, וד"ל). אך, כמובן, נשיאת העינים בהתבוננות אלקית אינה בטבע הראשון של הנברא, ואפילו האדם ההולך על שתים ובכך מסוגל לראות את השמים כנודע אינו נושא את עיניו למרום להתבונן ב"מי ברא אלה" בטבע ראשון (טבע לשון טביעת עין כנודע, כאשר הטבע הראשון של האדם הוא טביעת העין בעניני עולם התחתון דווקא). בלשון הקבלה והחסידות, היחס שייך לאור אין סוף הממלא כל עלמין – האופן בו ה' מתגלה בעולם, בלבושים וציורים שונים – ואילו "בוראנו" הנעלם שייך לאור אין סוף הסובב כל עלמין (המכונה גם עצמות בלשון הלקו"ת, וגם כשמחלקים בין אור אין סוף הסובב כל עלמין לבין עצמותו יתברך ממש, הרי באמת הבריאה יש מאין ואפס המוחלט היא בכח העצמות דווקא, כמבואר באגה"ק "איהו וחיוהי חד").

השקפה מבחוץ – דרך הבן הששי

הוספת "בוראנו" למערכת של אבינו-מלכנו-דודנו היא על דרך הוספת הבן הששי לבנים המוכרים זה מכבר. כשם ש"בוראנו" משקיף מבחוץ על מערכות היחסים של אבינו-מלכנו-דודנו, כך הבן הששי הוא זה שבא וחוקר מבחוץ את הבנים האחרים. בן ששי זה אינו מצפה ליחס מהבנים האחרים, מושא מחקרו, ואין גם כל וודאות שהוא יהיה מרוצה בסיום המחקר – אך זה טבעו כמשקיף חיצוני. הבנת המושג בוראנו וההתייחסות אליו הן גם, בסופו של דבר, הדרך הנכונה לתיקון הבן הששי – זו התורה שיכולה לתקן ולמשוך גם אותו להשתתף בסדר. המחשה למה מצפה "בוראנו" מברואיו תבוא אחר עוד התבוננות הנוגעת למגלת שיר השירים שקוראים בחג הפסח (כאשר יש דעות במדרש ששיר השירים נאמר בים, היינו בשביעי של פסח, ויש דעה שנאמר בסיני, במתן תורה שהוא תכלית יציאת מצרים[יד]):