רבדי התורה המתקנים את חמשת הבנים

בקונטרס "עניינה של תורת החסידות" מסביר הרבי כי הפרד"ס שבתורה מכוון כנגד נרנ"ח, אך תורת החסידות היא מדרגה חמישית החודרת בפנימיות כל המדרגות והיא כנגד היחידה. לפי זה, את הבן החכם מתקנת תורת הסוד, את הבן התם מתקן הדרוש שבתורה (רבי יצחק מווארקי, שכעת נכנסים ליום ההילולא שלו, כ"ב ניסן, היה לומד מדרש ברבים והיה עושה כך הרבה בעלי תשובה), את הבן שאינו יודע לשאול מתקן הרמז שבתורה (כאשר מקיימים "את פתח לו" ברמזים וגימטריאות ובכך פותחים בו את מעינותיו) ואת הבן הרשע מתקן פשט התורה (הרשע הוא הטפש באמת – עשו הוא תאומו של יעקב התם, הנקרא טפש בירושלמי, אבל אינו טפש באמת שהרי נאמר "תתן אמת ליעקב", וד"ל – וצריך, בנוסף ל"הקהה את שניו", לקבל פטיש על הראש, כדי שיוכל להתפשט מלבושיו הצואים וללבוש בגדי פאר, בגדי חג החרות, וד"ל). ידוע שמושיבים את הבן רשע ליד הבן חכם, שישפיע עליו מבחינתו הוא דווקא, כי רק זה יכול להחזיר אותו בתשובה באמת, והיינו הארת הסוד, בחינת הבן חכם כנ"ל, בתוך הפשט (סוד פנימיות הפשט), בסוד "אף עשיתיו", שהוא ענין הארת האצילות במקום העשיה דווקא כנודע (אף ר"ת אין פשט באמת בפני עצמו כלל, רק כאשר אור הסוד מאיר בו אזי ישנה למציאות הפשט, וד"ל). אמנם, כדי להביא מהחוץ פנימה את הבן החמישי-המשיחי, שהוא תינוק שנשבה, זקוקים לתורת החסידות.

סוד הבן הששי

אם רוצים להוסיף למבנה זה את הבן הששי, החוקר האובייקטיבי, המתענין והסקרן (בבחינת "כולם נסקרים בסקירה אחת" האמור ביחס למחשבה הקדומה דא"ק, בינה דא"ק), צריך לומר שהוא מכוון כנגד עצם הנשמה, ש"חמשה שמות נקראו לה", כאשר גם היחידה איננה אלא שם, ולא עצם הנשמה, כנודע. [שרש השם, היחידה, הוא במלכות דא"ק, הבת היחידה דא"ק, ואילו שרש מחצב הנשמה עצמה בבינה דא"ק, במחשבה הקדומה דא"ק, סוד "ישראל עלו במחשבה" ו"לית מחשבה תפיסא בך כלל – אפילו מחשבה הקדומה דא"ק", והיינו שרש עצם הנשמה לאחר הצמצום הראשון, וד"ל. והוא סוד "מי – דקיימא לשאלה", שאלת מי הוא יהודי (בעצם, לא איך קוראים לו), וכנודע בסוד "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", "מי ברא אלה" אותיות "ברא אלהים" רק ששם אלהים מתפלג, סוד "פלג אלהים", ל"מי", המחשבה הקדומה דא"ק (שנת תשסט היא גם שנת יחידה שבנפש וגם שנת המחשבה הקדומה דאדם קדמון, ודוק), ו"אלה", ו"ק דא"ק].

"דברה תורה", "דבר ישראל" ו"דבר הוי'"

בסגנון אחר, "כנגד ארבעה בנים דברה תורה" – התורה, על הפרד"ס שבה, עוסקת בארבעת הבנים. הבן החמישי כבר אינו מופיע בתורה, אינו "דבר תורה", אלא "דבר ישראל" וביטוי ("שם") נשמתם. הבן הששי הוא כבר בגדר "דבר הוי' ['זה הקץ', קיצוניות שאין אחריה קיצוניות, עד הקץ ועד בכלל, וד"ל]", אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין (וכדלקמן עוד במה שנמשך לו ועל ידו).

כדי להבין ענין זה בעומק יותר (וממילא גם להבין מה התורה המיוחדת לדור שלנו, שנחוצה כדי לקרב גם את הבן הששי ולכלול אותו עם שאר הבנים-הידידים) יש להעמיק בענינה של ברכת החמה, וכדלקמן.

ששה בנים כנגד ו"ק

אמנם, קודם להעמקה במבנה שנתבאר עד כה, המבוסס על דברי האריז"ל ופיתוחם בהוספת הבנים הנוספים, יש מהלך פשוט ומתבקש יותר: ברגע שמדובר על ששה בנים, ההקבלה הטבעית הנדרשת היא ל-ו הקצוות-המדות שנמשלו לששה בנים. אז אין צורך לשנות בהקבלה הפנימית את סדר הבנים מהסדר בו הוא מופיע בהגדה (כפי שעושה האריז"ל), והקבלה היא כסדרה:

הבן החכם כנגד החסד, בסוד מתנת החכמה בחסד (כמבואר בספר יצירה), וכן החסד הוא ענף החכמה (והחסיד הוא זה שמאיר בחסד שלו י החכמה, כמבואר בדא"ח). הבן הרשע כנגד הגבורה, והרי הוא בחינת עשו הרשע שיצא ממדת הגבורה של יצחק. הבן התם כנגד התפארת, בבחינת "יעקב איש תם". הבן שאינו יודע לשאול כנגד הנצח, הספירה הראשונה ש"לבר מגופא", ראשית המוטבע בנפש, שם חסרה הארת המושכל ועל כן הוא אינו יודע לשאול. וכן, שאלה מעידה על סוג של הכנעה בנפש [שחסר לישמעאל], ומי שנמצא בתנועה של נצחנות, שלא מצד הקדושה [על דרך מדתם והנהגתם של בני ישמעאל כנודע], אינו יודע לשאול אלא דורס על הכל בבטחון עצמי מופרז, ללא כל שכל ישר (הסבר זה מתאים להקבלה של רבי נחמן, לפיה שהבן שאינו יודע לשאול הוא ישמעאל שיצא מאברהם, חסד וקו ימין, כמו שעשו, הבן רשע יצא מיצחק, הבן חכם, כנ"ל. לישמעאל, שמדתו חסד דקליפה, חסרה ההכנעה, כמבואר בדא"ח, והוא הנמצא בתנועה של נצחנות דקליפה ללא כל שכל. ואכן, נודע מהרמב"ם שלגבי ישמעאל – אין עם מי לדבר – מה שאין כן לגבי עשו, שלו דין של יהודי משומד, רק שזקוק לפטיש על הראש מכח עומק הפשט של התורה כנ"ל). אך בזכות "את פתח לו" ניתן להאיר לבן שאינו יודע לשאול מראשית קו הימין, מספירת החכמה, אליה שייך ניקוד הפתח (וביחס לישמעאל, כאשר מאירים לו מאור החכמה האלקית מתבטלת כל מציאותו, על דרך נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות, כן יהי רצון). הבן שלא בא לסדר, ה"תינוק שנשבה", מכוון כנגד ספירת ההוד, שבו התקיים "הודי [יהדותי] נהפך עלי למשחית" והרי הוא "לבר מגופא" עוד יותר מהנצח (ובו נאמר "אמצאך בחוץ", כנ"ל). הבן הששי, ה'משגיח' על כל הבנים מלמעלה וכוללם יחד, מכוון כנגד ספירת היסוד שנקראת "כל", כאשר תכונת החקירה של כל דבר לעומקו שייכת לספירות נה"י בכלל (בסוד "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם" כמבואר במ"א) ובפרט לספירת היסוד המבחינה בין אמת ושקר (קיום הברית לעומת פגם הברית). בסדר האושפיזין מכוונים משה אהרן ויוסף כנגד הנה"י, וכך כאן משה הוא הנצח הנמשך מהדעת של כללות נשמות ישראל לפתוח לבן שאינו יודע לשאול (וכן "את פתח לו" רומז לכך שכאשר עם ישראל אינו במצבו הראוי אז "תשש כחו כנקבה"), אהרן הכהן הוא המביא את התינוק מן החוץ בהיותו "אוהב את הבריות [שלבר מגופא] ומקרבן לתורה", ויוסף הצדיק הוא הדוגמה לאח ש'משגיח' על אחיו מלמעלה כשהם אינם מכירים אותו.

הבת השובבה

כאשר מקבילים ששה בנים לשש המדות, מתבקש כי גם המלכות תופיע בתמונה בתור בת (כפי שמופיע במשלי הקבלה ובסיפורי רבי נחמן מברסלב). המלכות היא סוד "הבת השובבה" הבאה לסדר – "עד מתי תתחמקין הבת השובבה כי ברא הוי' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר"[ד]. "הבת השובבה" היינו ילד שובב שבא לסדר כדי לשחק ולהשתובב, לגנוב את האפיקומן ולשחק באגוזים (ולשגע את כולם), וכל השאלות והתשובות אינן מענינות אותו (ועל בן זה, הנפוץ והחשוב בעם ישראל, ראוי לדרוש כי הוא למעלה מהבן החכם ומהבן הששי האינטליגנט והחוקר, כפי שאמר המגיד ממעזריטש על רבי זושא כי הוא "כבר עלה למעלה מזה" ביחס לחכמתו המופלאה של אדמו"ר הזקן; ורמז: עם ישראל – הבת השובבה = בן במשולש). ששה בנים ובת – בן בן בן בן בן בן בת – עולה ז פעמים בנים, ז פעמים אמונה (כאשר ר"ת הן יד והשאר עולה יד פעמים נ)[ה].