י. בראשית ברא אלקים – אהבה תמימה

השיטות לגבי גיל כתיבת שה"ש

בחג הפסח, עליו נאמר "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך", קוראים את תיאור אהבת הכלולות וחסד הנעורים ב"שיר השירים אשר לשלמה"[טו]. באיזה גיל כתב שלמה המלך על חסד הנעורים ואהבת הכלולות שבשיר השירים? במדרש (שה"ש רבה א, י) מופיעות שתי דעות ביחס לסדר בו כתב שלמה המלך את שלשת ספריו (בנוסף על הדעות שכתבם יחד, באותו פרק זמן בחייו) – משלי, קהלת, שיר השירים[טז]. רבי חייא רבה אומר ששלמה כתב בתחלה את משלי ואחר כך את שיר השירים – והוא לומד זאת מהפסוק "וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה חמשה ואלף"[יז] – ולבסוף כתב את קהלת. רבי יונתן אומר שבתחלה כתב את שיר השירים, אחר כך את משלי ולבסוף את קהלת – "כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלות, הזקין אומר דברי הבלות". והמדרש מסכם "הכל מודים שקהלת בסוף אמרה". אמנם, רש"י בב"ב (יד, ב), בסדרן של כתובים, כותב על שיר השירים – "נראה בעיני שאמרו לעת זקנותו" (ואף שנראה שרש"י 'מתעלם' מדברי חז"ל, ואומר "נראה בעיני", אולי סמך לדבריו בדעה במדרש ש"רק לעת זקנת שלמה שרתה עליו רוה"ק ואמר ג' ספרים משלי קהלת ושיר השירים").

[רבי אברהם אבולעפיא על כתיבת שה"ש בזקנת שלמה

מי שמסביר היטב את כתיבת שיר השירים דווקא בעת זקנת שלמה הוא רבי אברהם אבולעפיא זצ"ל, בספר אוצר עדן הגנוז (ח"א ס"ג): "... ובזקנותו חיבר ספר שיר השירים אשר לשלמה. והעד אמרו "שיר השירים אשר לשלמה". לא זכר בו שם אביו ולא שם המלכות, כי ראה אשר היחסים ההם לו יחסים דמיונים. כמו שאמר אביו ע"ה "כי אבי ואמי עזבוני ויי יאספני". כך ראה זה שאין לו חלק כי אם בשם שדבק בו לבד לא בזולתו. ולפיכך המשיל עצמו למקבל והמשיל השם לנותן. והנה שאמר "ישקני מנשיקות פיהו", שמורה על מיתת נשיקה שהיא אמתת החיים והוא זמן החשק האלוהי, שבזקנה אדם חושק להדבק במה שהוא תכליתו. וכבר נרמז ענין השירה לסוף הימים בשירת האזינו למשה, ובמאמר המלאכים שאומרים שירה והולכים להם. וכן שירת הים סוף יציאת מצרים ואבוד האויבים לגמרי והצלת האוהבים. וכן שירת דוד ושירת דבורה וברק, וכל שכן שירה שנאמר עליה שאין כל העולם כולו כדאי כיום שנתן בו שיר השירים. ואם כל הכתובים קדש שיר השירים קדש קדשים. וכבר נרמז במשל שאמרו, למה היו דברי תורה דומים עד שלא עמד שלמה... לבאר שהיו מימיה עמוקים וצוננין לא היה אדם יכול לשתות מהם עד שבא פיקח אחד, מה עשה ספק (קשר) חבל בחבל ומשיחה למשיחה ונימא לנימא ודלה ושתה, נמצא הכל דולין ושותין אחריו. כך היה שלמה ממשל למשל ומדבר לדבר עד שעמד על דברי תורה. הנה הודו על משלי תחלה ועל דברי קהלת אחר המשלים ועל בוריה של תורה שהוא שיר השירים אחר שניהם. וכך ראוי ללמד לכל מי שירצה לעמוד על דברי תורה בזו הדרך בעצמה, ר"ל שיורוהו תחלה דרכי המשלים הכוללים המוסר בפשוטם עם תקון המדות כולן וכוללין חכמות שיש צורך לידיעתם תחלה כצרך הקדים המוסר לחכמה. שכן אמר שם "ראשית חכמה יראת יי" "עקב ענוה יראת יי", והם חכמות מורות הנהגת החמר השפל בעולם והממשלה שראוי למשול עליו. כמו שנאמר במעשה בראשית על ענין האשה הזונה שפתה אותה הנחש ובא עליה והטיל בה זוהמא. וישראל שעמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן. וכדי לתת דרך להפסקת הזוהמא נכתבו הספרים כולם. ובא קהלת בדברים טבעיים מבוארים, ואין הצלחה על הדרך הטבעית בלבד, אבל ההצלחה היא במה שאחר הטבע בסוד השיר".[יח]]

כתיבת שה"ש בזקנה – התבוננות מבחוץ באהבת חתן וכלה

מה המשמעות של כתיבת שיר השירים, העוסק ב"חסד נעוריך אהבת כלולתיך", בימי הזקנה דווקא? זהו ציור של זקן שיש לו חוש באהבת חתן וכלה עם ישוב הדעת המאפשר לו לכתוב על כך. אדם צעיר עדיין מעורב מדי באהבת החתן והכלה, ולכן אינו מסוגל לכתוב עליה כדבעי – הוא מדי 'מבפנים'. דווקא הזקן, שכבר נמצא 'מבחוץ', יכול להנות מראית אהבת חתן וכלה ולתאר אותה כראוי. התבוננות זו מתאימה דווקא לבן הששי, זה שבא להסתכל על הסדר 'מבחוץ' ולכתוב על כל ארבעת או חמשת הבנים.

אהבה תמימה

ולתוספת העמקה בענין זה: רבי לוי יצחק מברדיטשוב כותב על "בראשית ברא אלהים את" שהדבר הראשון שה' ברא הוא "את". יש כמה פירושים בענין זה, כדוגמת הפירוש (שבקדושת לוי שם) שבראשית ברא ה' את האותיות מ-א עד ת, ועוד. לעניננו יתפרש את כראשי תיבות של אהבה תמימה. אהבה תמימה עולה חקת, רמז ל"זאת חקת התורה" (בסוד "את השמים", שהרי "תורה מן השמים") ול"זאת חקת הפסח" (שבבחינת "ואת הארץ")[יט]. [והנה, "זאת חקת התורה" נאמר פעם נוספת בענין גיעולי כלים (דבר השייך להגעלה שלפני פסח!). ג"פ "זאת חקת" הם בסדר של חש-מל-מל: הכנעה ב"זאת חקת הפסח", הבדלה ב"זאת חקת התורה" דפרה (בה נאמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני") והמתקה ב"זאת חקת התורה" דגיעולי כלים (לקיחת שלל רב מאו"ה), וד"ל].

אהבה תמימה – תכלית הניסוי של בריאת העולם

ולתוכן הענין: הקב"ה הוא בוראנו, הוא ברא את העולם – זה ניסוי – וכעת צריך לראות ממה הוא מוצא קורת רוח בעולם, מה התכלית שבשבילה היתה כדאית הבריאה (שיש בה העלם הבורא מן הנברא, כנ"ל), ומרמז זה עולה שהתכלית היא "אהבה תמימה". האהבה התמימה מופיעה בביטוי החוזר בשיר השירים – "אחתי כלה" – "אחתי" מבטא את התמימות והטבעיות שבאהבה, כאהבת אח ואחות, וה"כלה" מבטא את התשוקה והרגש החם שבין חתן וכלה[כ]. כשה' רואה בחור ובחורה מסתכלים זה לזו בעינים, באהבה תמימה וצנועה (לא באיזה פאב...), הוא אומר שהיה כדאי לברוא את העולם. זאת, אף על פי שבצורה הנ"ל הבחור והבחורה המאוהבים אינם חושבים כלל על ה' בזמן זה.

ה' מתחרט על בריאת היצר הרע אך לא מבטל אותו כי הוא נוגע לתכלית הבריאה

מורנו הבעל שם טוב מלמד על הפסוק "אשרי אדם לא יחשב הוי' לו עון" כי אשרי אדם כזה שאם רגע אחד "לא יחשב הוי'" – רגע אחד אינו חושב על ה' – אזי "לו עון". לפי זה, יש "עון" באהבה התמימה בה שקועים הבחור והבחורה, ובאותו זמן אין מחשבתם מופנית אל ה' בוראם, ואיך יתכן שזו תכלית הבריאה?! חז"ל מלמדים כי הקב"ה מתחרט בכל יום על בריאת היצר הרע, אך אם ה' מתחרט מדוע אין הוא מבטל את היצר הרע? מי יאמר לו מה יעשה?! ברור כי הקב"ה מתחרט מחד על היצר הרע, בשל כל החטאים (ובראשם עון שכחת ה') שהוא גורם, ומאידך יש צד בשלו הוא לא מתחרט אלא משאיר את היצר הרע בעולם. חז"ל מלמדים כי כאשר ניסו אנשי כנסת הגדולה לבטל את היצר הרע, יצרא דעריות, התברר שבלעדיו אין כלל פריה ורביה (ולפירוש הראב"ע הנ"ל אין "ואתם בני יעקב לא כליתם" ר"ל, וד"ל), ולכן נאלצו להשאירו. היצר הרע, עם כל הנזקים שהוא גורם, הוא גם המאפשר את האהבה התמימה שהיא תכלית הבריאה – את האהבה בה הנבראים מרוכזים בעצם, ומאפשרים לבורא להסתכל עליהם 'מבחוץ', כסבא זקן המסתכל על בני נעורים מאוהבים, ולהנות מאהבה זו.