יז. עוד מסיפורי הרבי מווארקי

בסוף ימיו, כשחלה רבי יצחק מווארקי, רצו להוסיף לו שם והוא אמר שיוסיפו את השם ישראל. כששאלו אותו למה דווקא ישראל הוא סיפר שכשאר הגיע פעם ראשונה לחוזה מלובלין, כילד, החוזה פנה אליו בשם ישראל. רבי דוד מלעלוב, שהביא אותו, תיקן את החוזה ששמו יצחק. אז החוזה אמר שגם יצחק נקרא ישראל (בזהר). לכן, כאשר צריך להוסיף שם, הוא רוצה להוסיף לעצמו את השם ישראל.

יש כאלה שהיו מיד מחליפים את השם, אם ככה הרבי אמר. יש סיפורים כאלה בחב"ד, שאנשים קבלו מכתב ברכה לילד עם שם אחר. אבל יש מקרים שיש בזה ספק נוסף – אם הרבי עשה את השינוי-ה'טעות', או שזו טעות של המזכיר. על כל פנים, מסיפור זה אפשר ללמוד ש'טעות' זה גם דבר גדול, וכשהצדיק 'טועה' (כנראה על ידי שכעס על היצר הרע) צריך לזכור את הטעות ולשמור אותה לשימוש בזמן הנכון.

לפני פטירתו אחד הדברים שאמר הרבי מווארקי – "דיא גמרא איז דיא גרעסטע טהרה" (הגמרא היא הטהרה הגדולה ביותר). כדאי לעשות מזה שלט בישיבה. [(מישהו הציע שיתלו את השלט בפינת הקפה). השנה, שנת ברכת החמה של "שמש צדקה ומרפא בכנפיה", יש ענין גדול בקפה. ספרנו שרבי מרדכי מנעשכיז היה מרפא בשירי הקפה שלו חולים. צריך לשתות קפה ולהשאיר שיריים, ובהם לרפא חולים].

יח. ברכות דאורייתא

ברכת המזון, ברכת התורה וברכת הזמן

כעת הולכים לברך ברכת המזון – זו ברכה דאורייתא, מהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת". האם יש עוד ברכות דאורייתא? יש דעות בפוסקים שגם ברכת התורה היא מדאורייתא, ונלמדת מהפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו". זה מוסיף להבנת החומרה של ברכת התורה, עד שכתוב שהארץ חרבה בגלל "שלא ברכו בתורה תחלה" (ובחסידות מוסבר כי הכוונה לא רק לפעולה הטכנית של הברכה, אלא לחיבור התורה ל"נותן התורה" והרגשתו לפני הלימוד). יש עוד מחלוקת – הרבה פחות מפורסמת – אם ברכת הזמן במועדים היא ברכה דאורייתא (החידוש הוא, כמובן, שיש מי שאומר שכן[מד]). הזכרנו כבר שבפסח מברכים ברכת הזמן רק בחג הראשון, אבל מי שלא ברך יכול להמשיך ולברך אפילו עכשיו (כי אנחנו עדיין בסעודת משיח, לא עשינו הבדלה, ואפשר עדיין לברך כאן שהחיינו).

סימן הברכות – זאת

הסימן של הברכות הללו, שיש לגביהן לפחות דעה אחת שהן דאורייתא, הוא זאת – זמן אכל תורה – בסוד "בזאת יבא אהרן אל הקדש" (שאר האותיות עולות 351, הוי' במשולש; אמצעי התיבות עולות 266 – 14 פעמים 19). על אף שדווקא לגבי ברכת הזמן הכי רחוק להגיד שהיא מן התורה, היא עיקר הענין של הערב ושל המועד, ולכן היא כאן ראש הסימן. יתר על כן, זמן אכל תורה עולה ג פעמים זמן במילוי (זין מם נון, זמן בתוספת יוסף, העולה כב במשולש), היינו שזהו הממוצע הכולל את הכל (זמן ועוד זמן במילוי עולה 350, הניקוד של "שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", כנ"ל). זמן הוא ענין כללי, סוד היחוד של מה ו-בן (העולה מהיטבאל), כנודע.

"שהחיינו וקיימנו והגיענו" – חב"ד

לעיל נתבאר שסוד הזמן שייך למושכל, חב"ד (בסדר של זמן-מועד-רגל), והדבר מתבטא גם בברכת שהחיינו: הלשונות "שהחיינו וקיימנו והגיענו"[מה] מכוונים כנגד המוחין – "שהחיינו" בחכמה ("החכמה תחיה בעליה"), "וקיימנו" בבינה (חיות היינו הרצוא ושוב וקיום הוא הויסות והשמירה על הרו"ש, וזה כח של ספירת הבינה, ה'חופה' על גבי תנועת הרו"ש שבז"א) ו"הגיענו" בדעת (שם יש נגיעה אישית, שמשהו נוגע לי). העיקר הוא, כמובן, "והגיענו" (אלא שזקוקים ל"שהחיינו וקיימנו", כדאי שאכן יהיה "והגיענו") – שנוגע לאדם ומשמח אותו שזכה והגיע למשהו שעד כה התגעגע וצפה לו (כדוגמת "ואביו שמר את הדבר", וכדוגמת תלמיד המצפה עד מ שנין שיזכה לעמוד על דעת רבו).

מהחב"ד משתלשלות הברכות על דברים נוספים. ואכן, מובן שהברכה על כל דבר היא בעצם ברכה על כך שהאדם הגיע אליו, וזה דבר שקורה בזמן מסוים. זה יסוד גדול, שכל הברכות משתלשלות מברכת הזמן. כל זה הכנה – שנדע מה הולכים לעשות כעת.