עוד הפעם, התפנית מתחילה מ"אלהיך", שלפי הפירוש עכשיו שזה כבר מופנה ליהושע – עבר מהכהנים ופונה ליהושע – אז הוא אומר ליהושע "הוי' אלהיך". כפי שיתבאר לקמן, כאן נמצא הרמז הראשון לקשר בין פרשת הקהל לפרשת המלך, כי יהושע כאן הוא מלך [בפסוק הבא שוב נאמר "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את הוי' אלהיכם". לכאורה היה צריך להיות "הוי' אלהיהם", ומהלשון "אלהיכם" מובן לכאורה שהלשון שוב חוזרת ל'מעטפת' של הכהנים והזקנים. הכל נמצא כאן בתוך הכהנים].

המלך האחרונה בפסוק הזה (שהיא המלה שלפני "הקהל", סימן כל הפרשה) היא "באזניהם" (= חזק). בעל היראים כותב שיודעים שהמלך צריך לקרוא מיאשיהו המלך, שקרא את הספר לפני העם (וראה במאמר ב"מן הפרדס" ל"וילך" כי יאשיהו זה תפנית מזה שהס"ת רק בשביל המלך לזה שהוא בשביל העם וחינוכו. זה משהו משיחי מאד – עליו הנביא אומר "רוח אפינו משיח הוי'". יאשיהו = צמח צדק, ובתוספת שם הוי' עולה משיח). שני רמזים בענין זה: כתוב שם שהוא קרא את ספר הברית. בתורה ספר הברית שמשה קרא לעם זה מ"בראשית" עד מתן תורה (רש"י שם). כאן "ספר הברית" זה כל התורה כולה, ובפרט "משנה תורה" אותו הוא קורא לעם. משמעות הפשט של ספר הברית משתנה, אבל לענינו זה רמז מאד יפה לכך שמצות הקהל היא המצוה ה-ברית. ניב משותף לשם ולכאן זה קריאה באזני מישהו (יש מעט בתנ"ך, אולי חמשה), והמלה "באזניהם" משותפת – פעם אחת כאן, בפרשת הקהל, ופעמיים אצל יאשיהו (במלכים ובדה"י). ג"פ חזק = משה, כידוע. כמשה אומר ליהושע, ואח"כ ה' אומר ליהושע, "חזק ואמץ" – "חזק" יותר שייך למשה ו"אמץ" יותר שייך ליהושע בתור המלך החדש, שצריך להיות אמיץ יותר מאשר ירושת ה"חזק". "חזק ואמץ" זה כמו שני ספרי התורה – זה שמונח בבית גנזיו הוא "חזק" וזה שלוקח איתו זה "ואמץ". לכן בכך מתחילה כל פרשת הקהל.

חוץ מ"באזניהם" כתוב בהמשך "למען ישמעו" (פסוק שעוד יתבאר בארוכה לקמן). בספר יראים כותב שאנשים באו לשמוע, לכאורה בסתירה למה שתמיד אצלנו שאנשים ללמוד ונשים לשמוע. בפירוש "תועפות ראם" מביא גרסא שהיא מקור לזה – זה פשט בפרשה, ש"למען ישמעו" כולל את כולם, כי העיקר זה "באזניהם" ו"למען ישמעו". ז"א שהעיקר כאן הוא השמיעה, מזכיר את "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". צריך סתם לחשוב מה זה הכניסה לאזנים – זה כנראה שזה כולל גם שמיעה-הבנה, ולא רק שמיעה טבעית. מאמר חז"ל שתיקון האדם שישים את אזנו כאפרכסת לשמוע דברי תורה. זה משהו מענין, שהחויה בלימוד היא כמו מ"ת, ושם החויה "רואים את הקולות". בהקהל, כמה שרואים את המלך, לא כתובה חוית ראיה בפסוקים (אם כי הרמב"ן, כנראה, כותב שבשתי המצוות האחרונות בתורה יש חויה של ראיה – לחפש), אלא רק חוית השמיעה. זה שרואים את המלך זה לא הנקודה, והעיקר זה השמיעה. ביחס למתן תורה זה כמו ההד שנשאר – זה לעורר את ההד של מתן תורה.

נמשיך לקרוא בפרשת הקהל: בפס' יב – "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך". בדרך כלל מביאים רק שלשה סוגים, אנשים נשים וטף, אבל הפסוק אומר גם "וגרך אשר בשעריך". תמיד סוד המרכבה זה כהן-לוי-ישראל-גר – גר זה הרגל הרביעית, המלכות. גם כאן, האנשים-הנשים-הטף זה חג"ת (יהו), ו"גרך אשר בשעריך" זה ה תתאה. עד שראיתי את הראב"ע חשבתי בתמימות ש"גרך" זה גר צדק, אחד מהארבע – אין טעם לצוות על גרי תושב, שלא יהודים, שיבואו לשמוע את המלך קורא בספר תורה. אולי אפילו זה אסור בגלל שלגוי אסור ללמוד תורה חוץ מהמצוות שלו – כך חשבתי, וכנראה כך כולם חושבים, חוץ מהאבן עזרא. האבן עזרא כותב שתי מילים יפות: "'וגרך' – אולי יתייהד". כלומר, לפי דעת האבן עזרא "גרך" כאן זה לא גר צדק אלא גר תושב, לכל היותר (אם פחות, זה סתם גוי שנמצא נוכח במעמד הזה – מעמד הר סיני, שזה מעמד הקהל). איזה רוח יוצאת כאן מהאבן עזרא? שהקהל זה זמן ש"אולי יתיהד". זה מעמד שפונים לכל העולם כולו – מקובל לחשוב שיהודים הם לא מסיונרים, אבל פעם בשבע שנים רוצים ליהד (הגמרא אומרת שהגוים "אבירי לב רחוקים מצדקה" שלא מתגיירים בירחי כלה – רואים שאירוע גדול זה גם בשביל לייהד גוים, יש בזה אור מקיף כל כך גדול שיכול גם להשפיע על גוים שיתגיירו, וזה לא רק דיעבד אלא משהו לכתחילה לגמרי, משהו משיחי לגמרי; רואים שאירועי מלכות זה חשוב). זה פותח נושא אחר – קשר בין הקהל ושנת הקהל לבין גיור, אז היריעה כאן מתרחבת מאד מאד (כל התורה כולה מתחילה להכנס כאן לסוגיא). אני מקוה שגם קראו את השיעור שהיה בנצרת, כשפתחנו את הנושא הזה. אמרנו שלפי הביטוי "המלך יקראנה לעם בלהקים" סימן שזה שנת להקות, וכמו שכתוב פעם אחת בתנ"ך – "להקת נביאים נבאים" כאשר שמואל "עומד נצב עליהם", ואז נפלה רוח הנבואה על שליחי שאול שבאו לקחת את דוד והם שכחו את פקודת המלך (נעשתה בטלה ומבוטלת כעפרא דארעא), והסברנו שם יש להקות קדש זו הדרך לפעול סירוב פקודה. לפי זה שנת הקהל זה שנת להקות (עם שמואל עומד ומנצח עליהם). כעת רואים עוד משהו מהאבן עזרא, ששנת הקהל היא השנה הכי מסוגלת לקרב את הגוים – אבל צריך לעשות באמת אירועים גדולים בשביל להרשים אותם (יכול להיות שהם ישלמו גם...).