כדי לחדד: אם יש שלשה דברים זה הרבה פעמים עבר-הוה-עתיד. זה מתלבש כאן מצוין. בהפשטה יש ג ספרי תורה – תורת העבר, תורת ההוה ותורת העתיד (תורה חדשה מאתי תצא). לכאורה מה שיורש מאבותיו וזה בבית גנזיו זה תורת העבר, התורה שכותב בתור הדיוט זה תורת ההוה (כל הדיוט צריך לשמור את התורה הזאת בהוה), ו"וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר" זה תורת העתיד. תורת העבר ותורת ההוה זה פשיטא, אבל החידוש שצריך להבין מה זה תורת העתיד. אמרנו שהחידוש של תורה זו לצאת איתה למלחמה. בעתיד הכוונה היא להמשיך מהעתיד לתוך ההוה. דווקא כשהמלך יוצא ל"אף עשיתיו", שיורד מטה מטה לתוך המציאות – שזה עתיד להפוך דירה לו יתברך בתחתונים. כשהוא לוחם, והוא אחראי לתרגם את התורה למציאות ולאחד את התורה עם המציאות (כמבואר במ"א, שלא יהיה רק "אסתכל באורייתא [למעלה] וברא עלמא [למטה]", אלא שהתורה עמו במציאות).

המפרשים שואלים (גם לצטט) מה הנאה יש לו מס"ת שנמצא בבית גנזיו? מילא שגונז אוצרות, אבל מה יוצא לו מגניזת ס"ת. הרוגאטשובער אומר שמה שמונח בגנזיו זה ללימוד והשני זה כתיבה – במחכ"ת, זה לגמרי לא הפשט [בכל זאת, אם רוצים להביא אסמכתא לדבריו: הגמרא בסנהדרין לומדת "אינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא, שנאמר 'והיתה עמו וקרא בו' – מקום הראוי לקראת בו". יש כאן דיוק פשוט שיש הרבה בחז"ל, וכאן לא ראיתי מי שאומר, שאם "וקרא בו" רק בא ללמד היכן צריך להיות "והיתה עמו" זה יצא מפשוטו – כבר לא צריך לקרוא, זה רק מלמד על מקום. יש המון דוגמאות כאלה בחז"ל. זה הולך טוב מאד עם הס"ת התלוי כקמע. אם זה על זרועו כקמע, זה משהו סגור, וכתוב מאד דק (כדלקמן) – אין שום סיכוי שילמד בזה, זה רק סגולה. אז זה אסמכתא לרוגאטשובער שהוא לומד מתוך זה שבבית (דבר שנשמע הפוך מהפשט). מענין לחפש אם מישהו מדייק זאת]. בכלל יש שם כל מיני דברים מוזרים, וזה יוצא מהקושיא הזאת – מה עושה הס"ת שמונח בבית גנזיו. אמרנו שעל ספר התורה שם נאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – זה העבר, איך ה' ברא את העולם מתוך התורה. בעבר זה היה שני דברים – התורה והעולם. הספר תורה של "והיתה עמו" זה משהו שלוקח לתוך הקרב. מן הסתם, כשהוא לוחם שם אין לו זמן לקרוא בספר, אבל יש לו את זה – או שמישהו מחזיק לו את זה (לפי הר"ן) או שקשור על זרועו (דעה בגמרא). ספר התורה צריך להשתלט על המציאות.

יש צווי דינים – אחד של "והיתה עמו" ושני של "וקרא בו". זה גם קושיא אדירה – ש"והיתה" לשון נקבה ו"בו" לשון זכר (המלבי"ם עונה בפשט שזה על התורה וזה על הספר, אך בכל זאת זה קושיא). המרגליות הים אומר חידוש של עצמו, שלא מתקבל על דעתנו בכלל, ש"והיתה עמו" זה הספר השני ו"וקרא בו" זה הספר הראשון (מתאים לרוגאטשובער). זה שזה זכר ונקבה אומר לשיטתו שיש איזה זיווג בין הספרים (זה דווקא נכון). בכל אופן, תורת העבר זה "אסתכל באורייתא וברא עלמא" ותורת העתיד זה "דירה בתחתונים". כמו שנתבאר, הספר תורה שנכנס לקרב זה כמו הארון השני, שמונחים שם שברי הלוחות, שזה "לבלתי רום לבבו" – זה גם הולך לקרב. את הארון של המקדש אסור להוציא לקרב. הארון שעשה משה עם שברי לוחות של ה' זה יותר מקודש מהארון שעשה בצלאל עם שברי לוחות של משה, אבל הוא יוצא לקרב (כנ"ל). שוב, הספר הזה הוא לקחת מהעתיד ולהחתים את העתיד – להלחם שההווה יהיה עם החותמת של העתיד, וזו עבודה ששייכת רק למלך, ולכן יש לו את המצוה הזאת. [באמת יש במדבר שלשה ארונות – של יוסף ועוד שני ארונות. אפשר לקשר את זה לספר התורה השלישי – שצריך לשלול את זה שיש שלשה ספרים – תורת העבר, שהיה צדיק שפעם קיים את התורה. אבל זה באמת לא אחד מארונות הקדש. הארון בקה"ק – הוה בבחינת "אלקות בפשיטות", של מי שנמצא באצילות ולא יורד. הארון שיוצא – תורת העתיד, עולמות בהתחדשות].

איך אני יודע שתורת ההדיוט היא תורת ההוה? שכתוב בה "ועתה...". זה תורה ששייכת להשגחה פרטית, שכל מה שעובר על עם ישראל זה בהשגחת ה' ("למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל"). תורת העבר – אסתכל באורייתא וברא עלמא. תורת ההוה – תורת ההשגחה הפרטית. תורת העתיד – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". הכל זה בקריאת שמע: "שמע ישראל" – שמע את שרש הנשמה, יש ששים ריבוא אותיות לתורה, ו"אסתכל באורייתא וברא עלמא". "הוי' אלהינו" – תורת ההוה (רש"י), "הוי' אחד" – תורת העתיד (רש"י; כולל גם את הגוים, כמו בהקהל, "אולי יתייהד"). בפשט יש רק שני יחודים, כמו שלהלכה יש רק שני ספרים (ועבודת העבר כלולה בעבודת ההוה).

ועוד ווארט בענין זה: אמרנו ש"הקהל" לפי הרס"ג זה בעצם המצוה על העם, אם כי זה ציווי מלך – המצוה על המלך זה "תקרא". לפי הרס"ג שני פעלים זה שתי מצוות – "תקרא" ו"הקהל". זה שהולך יחד זה לפי הכלל: תקרא הקהל = 841 = 29 בריבוע = השראה של 21 (אמת ועוד 400). זה אומר ששתי המלים באמת הולכות יחד. הרמב"ם סובר שאם הולך ביחד זה מצוה אחת, והרס"ג סובר שאז סימן שזה שתי מצוות. בכל אופן, הווארט כך: מה ההבדל הדקדוקי בין "תקרא" לבין "הקהל"? "תקרא" זה לשון עתיד (בצווי היה "קרא") ו"הקהל" לשון ציווי. צווי זה בהוה יותר, ועתיד זה בעתיד. אז אם "תקרא" שייך לספר המלך – או למנטליות של המלך – המנטליות של תורת העתיד (= 1495, כל האותיות מ-א עד ת), אבל ב"הקהל" יש קצת תורת ההוה, לכן לפי הרס"ג זה מצוה על העם (גם כן באמצעות המלך – "בתרועת מלך נועדים", לכן הקהל זה ציווי למלך). אפשר להשליך את זה עוד טפה, ולומר שתורת העתיד זה מצוות בטלות לע"ל, שכל המצוות זה רק לשון עתיד – מה שעתיד להיות. כמו שמסבירים בחסידות ש"ואהבת" יכול להיות ציווי או הבטחה לעתיד (שסופך לעתיד). צריך לומר שכל תורת העתיד של המלך זה הבטחות, ותורת ההוה זה הכל ציוויים. הבטחות זה נקרא "מצוות בטלות". (אפשר לומר שמ"תקרא" יש רמז שיכולה להיות מלכה...).