ז. שני ספרי התורה ושני ארונות הברית – "אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות"

אנחנו פוסקים את ההלכה שצריכה להיות תורה אחרת – שתי תורות. תורה אחת הוא מניח בבית גנזיו והשניה יוצאת איתו ונכנסת איתו. בפסוק "והיתה עמו כל ימי חייו" לא משמע שזה בעיקר במלחמה, אבל חז"ל מציינים במשנה ובספרי ובכ"מ ש"יוצא למלחמה והיא עמו, נכנס למלחמה והיא עמו, יושב על כסא דין והיא אצלו, יושב לסעוד והיא כנגדו" (ארבעת הלשונות: יוצא למלחמה נכנס יושב בדין מיסב = 36 פעמים הוי'; 36 רמוז ב"וכתב לו", שזה מלה לכאורה מיותרת). הספרי מצמצם מארבעה דברים לשלשה – "יוצא למלחמה והיא עמו, יושב בדין והיא אצלו, מיסב והיא כנגדו". חוץ מזה שמצמצם ל-3, שלכאורה יותר הגיוני, כי קשה להבין מה מוסיף ה"נכנס" (שבפשטות הוא נכנס מהקרב), גם משנה כל פעם את הביטוי. בלשון המשנה והרמב"ם בשלשת הראשונים זה "עמו" – כלשון הפסוק "והיתה עמו" – ורק ברביעי כנגדו (קשה לאכול עם הספר ביד). בספרי הלשון יותר עשיר – היחס לספר תורה בכל מצב זה משהו אחר. אבל מה שהספרי מדגיש, שהיות והפסוק אומר "עמו" – לשון שהוא משתמש בה רק ביוצא למלחמה – זה אומר שעיקר מה שהתורה מדברת עליו זה יציאה למלחמה. גם במשנה מובן ככה, אבל כאן הרבה יותר מודגש.

לשון המשנה, בה פוסק גם הרמב"ם, היא "יוצא למלחמה והיא עמו, נכנס למלחמה והיא עמו, יושב על כסא דין והיא אצלו, יושב לסעוד והיא כנגדו", ואת ארבעת הדברים בה ניתן לכוון כנגד ארבעה עולמות מלמטה למעלה: "והיתה עמו" זה קודם כל, כאשר יוצא למלחמה – בעשיה (וכדלקמן עוד). נכנס (שלכאורה מיותר) זה יצירה. יושב לדין זה עולם הכסא, אמא עילאה מקננא בכורסיא. יש דיון אם "יושב בדין" זה דיני תורה (שלכאורה "לא דן") או דיני מלכות. "מסב" זה כמו מסובין, שבהגדה של פסח זה באצילות. יושב בדין זה עולם הכסא. לשון המשנה בירושלמי אחרת מלשון המשנה בבבלי – בבבלי בשלשת הראשונים זה "עמו" ובאחרון "כנגדו", אבל בירושלמי שינוי הלשון הוא כמו בספרי (שמונה רק שלשה דברים), "עמו-עמו-אצלו-כנגדו", היינו שמודגש ש"עמו" נוגע בעיקר ליציאה למלחמה ולכניסה חזרה ממנה. ככל שזה יותר למטה התורה יותר "עמו", כי זה התורה הזאת – הלכות מלחמות שמתחדשות לפי רוח המלך הנוכחי (וכדלקמן עוד). מלחמות זה משהו מאד אישי, איך מלך לוחם – רואים את זה, שהכי אפשר לסטות מההלכה זה רבנים שקשורים לנחל החרדי וכו' ודנים בהלכות מלחמה ואין להם את "משנה התורה", הספר של המלך.

@@@ בתוספתא פ"ד הלכות ד-ה.

"ואין רשות להדיוט לקרות בה שנ' וקרא בו הוא ולא אחר"

חידוש דין ש"וקרא בו – הוא ולא אחר". עושה את זה יותר כלי תשמיש של המלך. אם זה רק קדושת ס"ת אולי לא ממש כלי תשמישו של המלך. זה מתקשר להקשר לדין גניבת דברי תורה – אם הרבי הוא מלך אז איך אפשר לגנוב ד"ת ולקרוא בכת"י שלו? כנראה זה הוראת שעה...

"יוצא למלחמה הוא עמו נכנס הוא עמו יושב בבית דין והוא אצלו נכנס לבית המים ממתנת לו עד הפתח" – משמיט אצילות, רק בי"ע לפי השיעור, מתאים לכך שהספר בעיקר בשביל היציאה החוצה.

בירושלמי פ"ב ה"ו:

"יוצא למלחמה והיא עמו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו והרי דברים קל וחומר ומה אם מלך ישראל שהיה עסוק בצרכי ישראל נאמר בו וקרא בו כל ימי חייו ההדיוט על אח' כמה וכמה כיוצא בו נאמר ביהושע "והגית בו יומם ולילה" - והלא דברים ק"ו ומה אם יהושע שעוסק בצורכי ישראל נאמר בו "והגית בו יומם ולילה" הדיוט לא כל שכן"

הגמרא הירושלמית לא השמיטה רק אצילות, אלא השאירה רק "יוצא למלחמה והיא עמו" – שהתכל'ס זה עשיה. זה ההוכחה הכי חזקה להנחה שלנו, שהעיקר זה לצאת למלחמה.

צרכי ישראל = בית המקדש. עיקר צרכי ישראל זה להגיע לבית המקדש.

כאן המקור ש"והגית בו יומם ולילה" זה על התורה המיוחדת של המלך.

בספרי שצוטט בפנים יש ארבעה דברים, בגרסא אצלי יש רק שלשה. יש שלש סיטואציות (גם בארבעת הדברים זה מתאים, אבל הכי טוב לשלשה דברים – עמו-אצלו-כנגדו): מלחמה דין אכילה. מלמעלה למטה זה אכילה-דין-מלחמה – ר"ת אדם. אכילה דין מלחמה = מוצא פי הוי' (משולש 22, חצי האותיות בפרשית המלך). מלמטה למעלה זה איזה הכנעה-הבדלה-המתקה.

לדעת רבי שמעון חסידא (= לעיני כל ישראל) "המתפלל צריך לראות כאילו שכינה כנגדו" וכאן "מסב והיא כנגדו" – הכל דימויים ל"עזר כנגדו" (גם השכינה וגם "הלחם אשר הוא אוכל"). כמו שאמרנו, "והיתה עמו" זה כמו "שוכבת בחיקו", אבל יש בזה מרחקים שונים של מלחמה ודין ואכילה.@@@