ח. תורת העבר, תורת ההווה ותורת העתיד

כדי לפתח עוד את הנקודה העיקרית בה מתייחד ספר התורה השני של המלך (דבר שיש סביבו מליון סוגיות וענינים, אבל אם נגיע לנקודה נוכל אחר כך בשופי וברווח לתרץ את כל הענינים מסביב) נקרא תשובה משו"ת הרדב"ז (אלף תל"ה, ח"ה סימן ס"ב):

שאלת ממני אודיעך דעתי בישוב לשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מהלכות ספר תורה והמלך מצוה עליו לכתוב ספר תורה לעצמו לשם מלך יתר על הספר שהיה לו כשהוא הדיוט שנאמר והיה כשבתו וגו' ובפ"ג מה' מלכים כתב בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ס"ת לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו ומגיהו וכו' אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב שני ס"ת א' מניחו וכו' וקשיא שאם לא היה /לו/ ס"ת כשהיה הדיוט היה צריך לכתוב ג' וא"כ היכי פסיק ותני כותב ב' ס"ת והלא לפעמים היה צריך לכתוב ג' ואמרת שיש מי שסובר שכך הוא האמת שצריך לכתוב ג' ושיעור לשון הרב ז"ל בהלכות מלכים כך ומגיהו מספר העזרה אם לא הניחו לו אבותיו או שאבד פי' שאם הניחו לו אבותיו מגיה ממנו ואינו צריך להגיה מספר העזרה ואח"כ כתב ענין אחר בפני עצמו כותב שני ס"ת וכו' אלה השנים הם של מלך אם לא הניחו לו אבותיו ומכל מקום ספר אחד הוא כותב לשם הדיוט קודם אלה השנים:

תשובה: זה הפי' שיבוש הוא מצד הענין ומצד הלשון ואין צורך להאריך בראיות לבטלו כי הוא בטל ונופל מאיליו כי אין המלך צריך לכתוב אלא שני ספרים אם לא הניחו לו אבותיו ולא היה לו כשהוא הדיוט אבל אם הניחו לו אבותיו או שהיה לו כשהוא הדיוט אין צריך לכתוב אלא אחד לשם מלכות ואם היו לו שנים אחד של הדיוט וא' שהניחו לו אבותיו עדיין היה צריך לכתוב אחר לשם מלכות ובהלכות ס"ת השמיענו שאעפ"י שיש לו ס"ת שכתב אותו לעצמו משלו אפי' הכי צריך ס"ת לשם מלכות ובהלכות מלכים השמיענו שאפי' יש לו ס"ת שנכתב לשם מלכות של אביו אפ"ה צריך לכתוב אחר לשם מלכות שלו ושיעור הלשון כך אם לא הניחו לו אבותיו ולא היה לו כשהוא הדיוט או שהיה לו ונאבד כותב שני ס"ת וכו' ולא הוצרך לפרש לפי שכבר פירש בהלכות ס"ת:

שוב ראיתי שכתב המאירי ז"ל וז"ל תכף שהומלך כותב או מכתיב ס"ת לשמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו או שכ' לעצמו מקודם שהרי מצוה על כל אדם לכתוב ס"ת וכו' עוד כ' זה שמוליך עמו מגיהו מספר העזרה ומניח זה שהניחו לו אבותיו או שכבר כתב לעצמו בבית גנזיו כשאר כל ישראל ע"כ וזה ברור כמו שכתבתי.

כהקדמה לדברי הרדב"ז (שנקצר בהמשך): בגמרא כתוב לגבי ס"ת של הדיוט שלא יוצא ידי חובה במה שאדם ירש מאבותיו – צריך "כתבו לכם". ברור שחלק מהמצוה זה שאתה כותב, כי אם רק שיהיה לך מה זה משנה – אם אתה יורש כבר יש לך. אבל ברור שחלק לעיכובא במצוה הזאת זה שאתה כותב. לכן יש גם כן כל מיני פלפולים אם אפשר לקנות את זה. לכן עושים סיום וכל אחד כותב אות, שאז כאילו כתב הכל וכאילו קבל מהר סיני. בכל אופן, יש פה ודאי דין כתיבה, לכן הדיוט לא יוצא ידי חובה אם מקבל מאבותיו. אבל הרמב"ם – שכותב מצות המלך בשתי מקומות, גם בהלכות ספר תורה פ"ז ה"ב-ה"ג (הלכה א זה המצוה על כל אחד לכתוב ס"ת, וב-ג זה למלך) ובהלכות מלכים פ"ג ה"א. בהלכות מלכים אומר חידוש, שעל ספר תורה של כולם אמר שלא יוצאים ידי חובה בספר שיורשים, אבל בהלכות מלכים כותב שאם המלך ירש מאבותיו ספר תורה יוצא בזה ידי חובת ספר של הדיוט וצריך לכתוב רק השני כמלך. משמע שזה הפוך מהגמרא, כפי שכולם מקשים על הרמב"ם, ויש פלפולים רבים בתירוץ ענין זה. המנ"ח כותב שודאי ראה זאת באיזה ברייתא, ולא יחדש כזה דבר נגד דעת רבא (יש גורסים רבה) בגמרא. הדין הפשוט שיהיה לו ספר של הדיוט וספר של מלך, ובספר של הדיוט לא יוצאים בלי לכתוב, אז איך הוא מחדש אצל מלך שבספר ראשון יוצא בספר של אבותיו. הכסף משנה מתיחס לזה באריכות. אבל כל האחרונים – שמובאים באריכות בספר הליקוטים (צריך הכל לצטט, קודם כס"מ וכו' ומנ"ח) – מקשים עליו. הכס"מ אומר שאני מקל עליו כי צירך לכתוב עוד ספר ממילא. כנה"ג לא מקבל את זה, ויש בו שלש שיטות – כל אחד קצת יותר מוזר מהשני, ויש אחרונים אחריו שסותרים כל דבריו (ומעדיפים את פירוש הכסף משנה). אחד הדברים שאומר, שיש עוד אחרונים שאומרים, שיכול להיות שבהלכות ס"ת דבר על מלך שלא מלך בן מלך אלא בן הדיוט, ובהלכות מלכים על מלך בן מלך. מלך בן הדיוט לא יורש ס"ת מלכותי. לפי זה הס"ת שירש מאבותיו גם של מלכות – לא מספיק לו, למלך החדש, אבל כן די עבורו כדי לצאת ידי חובת ספר תורה של ההדיוט. אלו סברות קשות, אם נלמד – כל תירוץ כאן לא חלק בכלל (ורק לגבי הסברא האחרונה: בירושלמי פ"ב ה"ו הלשון היא "לא בשל אביו ולא בשל רבו", ומכיון שצריך לשלול גם ספר שירש מרבו, ולא רק מאביו, זה סותר את הפירוש שתולה הענין ב"מלך בן מלך" דייקא). הכי טוב לענ"ד זה הגרי"ז על התורה – הלומדות שלו זה די פשוט, ראש ישר כזה, ודווקא מוצא חן. אומר שה"דין" של הספר השני זה דין בשני, שהוא צריך להיות 'שני'. ברגע שזה שני, וכך הוא כותב את זה, אז לא עיקר הוא בכתיבה אלא בכך שיהיה שני. ברגע שזה "שני" יצא ידי חובה גם בראשון. אם לא היה יורש מאביו את הראשון זה לא היה שני, אז יורש בשביל לעשות שני. זה שיש לו מצוה ככל יהודי לכתוב – יוצא בכך ידי חובה בכתיבת הספר השני. זה שני עמודים אצלו, אבל זה הכי ישר ולענין מכל הפירושים.