ובמאמר מוסגר: הרמב"ם לא מביא את עשית הספר כקמע, וכל המפרשים שואלים על כך, כי לכאורה זה שעושה קמע זה דווקא לפי הדעה שזה שתי תורות שלמות (אם כי יש שינויי גרסאות והמהרש"ל מוחק את זה), והרי הרמב"ם פוסק כדעה זו (אגב, איך יוצא איתו במלחמה? הרי בימין צריך להחזיק חרב. אם כרמב"ם, שלא פוסק שתולה על ידו, אז מה הציור? הר"ן כותב שיש מישהו מיוחד שלוקח את זה, כמו נושא כלים). הדבר הכי פשוט – שהרמב"ם לא אוהב קמעות, כידוע, אבל זה לא מספיק. הלח"מ אומר שזה "מהיכי תיתי", כל הדין של קמע זה אם הוא רוצה – זה ענין, אבל זה לא מחויב. אבל זה לא נשמע תירוץ טוב בכלל – אם זה כתוב והגמרא אמרה, אז אפילו אם זה לא מחויב היה צריך להביא את זה. יש כמה שאלות על הרמב"ם, שכולם שואלים כאן, וזו אחת מהן. הרב פערלא על הרס"ג אומר שהרמב"ם מקבל רק את חציה של שיטת ר"א המודעי – מקבל שזה "שתי תורות" אך לא מקבל את "עושה אותו כמין קמע". נביא חיזוק לדבריו מכך שהדעה החולקת על ר"א המודעי בגמרא דורשת את "שויתי הוי' לנגדי תמיד" "כדרב חנה בר ביזנא, דאמר רב חנה בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד", וכך אכן פוסק הרמב"ם בהלכות תפלה. עכ"פ, אם מפרשים שקמע הוא דווקא לא כל התורה כולה, ברור למה הרמב"ם לא פוסק כך.]

לכאורה יש עוד אפשרות (וצריך להבין למה לא ראיתי שאומרים אותה), שכמו שחומש דברים בפני עצמו נקרא "משנה תורה" (כי זה פעם שניה, חזרה לדור שנכנסו לארץ, וזה מה שקוראים בהקהל), כך "משנה התורה" זה כאשר משה מתקרב לסוף וכולם יודעים שיש את המהדורה הראשונה של ארבעה חומשים ועוד סיכום מ-א שבט, אז "משנה התורה הזאת" משמע שיכתוב את שניהם ולא יסתפק רק בחומשים הראשונים. כלומר, שכל התורה כולה זה "משנה התורה", שמורכב משתי מהדורות. למלך מדגיש שצריך לכתוב את שניהם. כשהוא ממש הולך לסיים אומר "כתבו לכם את השירה הזאת" – שירת האזינו – אבל דורשים את זה שזה כל התורה כולה, שכוללת את השירה הזאת. זה גם שההלכה מרחיבה את הפשט, כדי לכלול את כל התורה כולה. אבל כאן כשאומר "וכתב לו את משנה התורה הזאת" לכאורה זה פירוש מצוין לאותם תנאים שאומרים שאין פה שתי תורות אלא אחת בלבד, והדגש הוא שזה תורה אחת עם שתי מהדורות. זה פשט שצריך לחפש אם רמוז באיזה מקום.

על כל פנים, אם רוצים לעשות כאן מבנה, עולים ארבעה פירושים, שנאמר אותם לפי סדר י-ה-ו-ה: י – עתיד להשתנות, ה – עתיד להשתנן, ו – שתי תורות (ולזה ניתן לצרף את הפירוש המחודש ש"משנה תורה" עצמו היינו התורה השלמה השנויה פעמיים, בארבעת החומשים הראשונים ובחומש דברים), ה – משנה התורה (חומש דברים; ואפשר לדרוש כסניף גם את דעת רב נחשון גאון על עשה"ד).

וההסבר: י-ה כאן ביחד, שהם לא להלכה (על ה עילאה מחלוקת), ו-וה זה ביחד כי זה להלכה. ההלכה היא שהמלך צריך לכתוב שתי תורות, והרוב אומרים שזה נלמד מהמלה "משנה", אבל רבינו יונה על סנהדרין אומר שאפשר ללמוד את זה מ"וכתב לו" (כך הרב פערלא מיישב את הרמב"ם, שלא לומד שתי הלכות מ"משנה"), אך אפילו לשיטתו יש לומר כי המלה "משנה" חזי לאצטרופי. יש כאן איזה סתירה-השלמה, שמחד זה שתי תורות ומאידך קוראים רק משנה תורה. שתי תורות זה שייך למצוות המלך וחומש דברים זה שייך להקהל (שקורא רק קטעים מתוך משנה תורה – זה גם חידוש, כי בהרבה מקומות משמע שקורא כל דברים אבל הרמב"ם פוסק שרק קטעים). לפי רב נחשון גאון ה"משנה תורה" לא שייך להקהל – לא קורא רק עשה"ד – וזה רק מצות המלך, "קמיע" על זרועו. שני הראשונים יותר יחד, כי זה שתי גרסאות בת"ק של הספרי – זה ממש אותו הדבר, תרדלמ"ל. "עתיד להשתנן" – ג"כ בהקהל, ורובם אומרים שהכוונה היא שיקרא מהספר השני. אמרנו שלדעתנו הרמב"ם לא פוסק כך, אלא שקורא מספר העזרה, אך ודאי יש שסוברים כך ברמב"ם – לכן אמרנו ש-ה עילאה זה המחלוקת. "עתיד להשתנות" ודאי לא הלכה, כי הראשונים פוסקים הכי חזק שהכתב היה ולא השתנה וכו' (וכדלקמן בדברי המהרש"ל), אך כפי שנראה ה"עתיד להשתנות" זה משהו עמוק מאד בספר השני. חוץ מזה שה"עתיד להשתנות" זה הכי חידוש, מתאים למוחין דאבא של אצילות (רק שם אפשר לתפוס את זה), זה גם נוגע לצורת האותיות – "פושט צורה ולובש צורה", זה כח ההיולי של החכמה [בשו"ת חות יאיר מוסברת הקדושה בכתב אשורית, תוך השימוש במונחים חומר-פועל-צורה-תכלית (זה הסדר שהוא נוקט בו, שאינו כסדר שם הוי' המקובל בזה): חומר – חומרי הגלם, פועל – המחשב, צורה – הכתב, תכלית – תועלת הכתיבה והלימוד. צורה = אש, התורה נתנה אש שחורה ע"ג אש לבנה, צורה על גבי צורה ("אין צור כאלהינו" – "אין ציר כאלהינו, שצר צורה בתוך צורה"). אם יש קדושה באותיות הכתב ז"א שיש חיות, כמו נשמה, צורה בתוך צורה. כל האותיות והציורים האחרים זה מת, וציור מת זה פסל, אבל אותיות כתב אשורי זה חי, כל פסוק זה אחר, כל דעה זה אחרת. מי פועל את זה? המלך, הוא פועל שהגשמיות תוחדר בחיות אלקית, שזה דירה בתחתונים. האותיות בלוחות היו חיו, וכשחטאו הם פרחו משם.]. יש כאן כל הקשרים בשם הוי' – אבא יסד ברתא וכו'. אבל מאד יפה ששני העתידים קשורים לנסתרות (עתיד להשתנות זה עתיד רחוק ממ"ת ועתיד להשתנן זה כל שבע שנים). בתוך הקהל יש רמז יפה שיש שתי אותיות ה – מייחד ה עילאה ו-ה תתאה של שם הוי' ב"ה.