על כל פנים, מכל המושגים יוצא, וזה מה שהרדב"ז כותב כאן, שכאילו צריך שלשה ספרי תורה למלך – ספר שירש מאבותיו, ספר שכבר כתב בתור הדיוט, וספר שלישי של "וכתב לו את משנה התורה הזאת". זה דבר שאף אחד בעולם לא אומר, ולכן הרדב"ז שולל את זה. על מה בנויה ההו"א הזאת? כי יש ג 'שמות' כאן (ספר = שם): ספר שירש מאבותיו (ואם אביו היה מלך זה ספר מלכותי, יתכן שזה הספר השני שאביו כתב לעצמו, הספר המלכותי שלו), ספר שמצווה לכתוב כהדיוט ("ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם") והספר בו נאמר "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר" (לכן יכול לעשות זאת רק אחרי שמולך, ואם כתב בספר הזה אות אחת לפני כן כולו פסול – הכי מדגיש זאת הרוגאטשובער). זה מה שיוצא מהרדב"ז. להלכה הוא שולל זאת לגמרי, אבל מי ששאל את זה התבלבל בגלל ג' השמות הללו.

קודם נראה משהו חשוב (שבא בהמשך לפרק הקודם, אודות כח ה"עולמות בהתחדשות" של המלך): אמרנו שיתכן מאד שאם יורש ספר מאביו זה ספר של מלכות, אם הוא מלך בן מלך, אבל אז לפי הרמב"ם זה הופך להיות מספר של מלכות של אביו לספר של הדיוט של עצמו. בכלל יש כאן ווארט שצריך לתת עליו את הדעת, שהמלכות של אבא שלי זה הדיוטות שלי. נחשוב על הרבי והרבי הקודם – שהמלכות של הרבי הקודם הופכת להיות אצלי בחינת הדיוט. הספר תורה המלכותי של אבא שלי נעשה ספר תורה הדיוט שלי. לומדים מזה כמה דברים, והעיקר הוא שהמלכות העכשוית חייבת להיות פנים חדשות בעולם. זה כנראה משהו בעצם המלכות, אם כי כאן לומדים את זה ממצות ספר תורה. איך אני יודע את זה? פעם ראשונה שהמלה "חדש" מופיעה בתורה זה בתחלת ספר שמות – "מלך חדש". הכל הולך אחר הפתיחה, ומכאן לומדים שעצם המושג חדש שייך למלכות. "אשר לא ידע את יוסף" – הוא שכח מההסטוריה. מצד אחד דברי הימים זה הכל הסטוריה – השתלשלות המלות זה לשד ההסטוריה – אבל מאידך להיות "הוי' אלהיו", מלך מבית דוד, צריך להתנתק מההסטוריה. הספר הקודם הוא כמו תושב"כ, אבל החידושים זה הספר תורה שלו – הקודם בבית גנזיו, ומה שיוצא איתו זה הספר שלו. החידוש של כתיבת ספר תורה שני שלו זה שיכתוב לשמו ספר תורה – "וכתב לו – לשמו". זה צריך להכתב לשמו בתור מלך, לא לאביו או אחיו או בנו.

זה שיש פה הו"א של שלשה ספרי תורה במקום שנים, מה זה צריך להיות? קודם כל זה צריך להיות כנגד ג העולמות התחתונים שהמלכות יורדת להחיות. ספר תורה של אבותיו זה הבריאה, ספר תורה של הדיוט שלו זה עולם היצירה, והספר תורה שלו – שנכנס ויוצא עמו וכו' – זה כנגד עולם העשיה, כי המלכות מקננת בעשיה ושם כל החידושים. ספר תורה של ההדיוט זה בעולם היצירה, העולם של מלחמת היצרים השקולים – זה נותן כח לכל אחד להתגבר על יצרו הרע. איך אני יודע שספר התורה של המלך לא רק להתגבר על יצרו (שזה היה כבר מהספר הקודם שיש לו, והתורה לא מזכירה)? כי זה כבר אחרי קיום "לא ירבה לו" סוסים ונשים וכסף וזהב – זה עיקר יצרו הרע. רק אחר כך יש "כשבתו על כסא ממלכתו" – הוא מיושב, בזכות זה שמקיים את המצוות הקודמות, לא להרבות סוסים ונשים וכסף וזהב. הכלי יקר עושה רמז יפה לכך ש-כסא ר"ת כסף-סוס-אשה – בזכות זה המלכות מתיישבת [נוסיף רמז: כשאין הכסא שלם, כשאין אשה – "ואשה בכל אלה לא מצאתי" – אזי נאמר "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר", והוא מפני שרפו ידים מדברי תורה, המשולה לאשה הטובה (המלכה עליה דובר בברית שילה-יהודה-ליב), בכל ספר משלי שלמה המלך (שעבר על מצות "לא ירבה לו נשים", ודוק): "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", וד"ל]. רק אחרי יישובו על כסא מלכותו הוא נעשה מלך, ואז נכנס לתחום חדש שצריך ספר מיוחד בשביל לתקן את עולם העשיה. גם שם יש מכשולים – שם יכול לקבל גאוה. שוב, יש מלחמת היצרים – זה בעולם היצירה, ואם זה 'גמר' מכח ספר יצירה של הדיוט. עכשיו, בשביל לרדת עוד עולם (ולעשות בו מלחמות, כנ"ל) – להכנס לעשיה, שכתוב "אף עשיתיו" (יש הפסק) – צריך ספר חדש.

ההלכה אומרת שלא צריך שלשה ספרים – לא צריך אחד בשביל עולם הבריאה, מספיק אחד שמתקן לך את היצרים וצריך אחד שמתקן לך את הגאוה. היצרים זה בעולם היצירה והגאוה והשפלות בעולם העשיה. זה לא אותו דבר, כמו שמדברים על גאוה ותאוה. ספר של הדיוט לתקן תאוות, לא ירבה סוסים ונשים וכסף וזהב. אחר כך יש ספר בשביל המדינה. אפשר לחשוב שהספר של המדינה זה הכי נמוך, אבל כתוב שב"אף עשיתיו" – אף שיש הפסק – ה"אף" בא לרבות הארה של האצילות, שיותר גבוה מספר של אבותיו. לכן לא יוצא ידי חובה בספר של אבותיו, זה בבית גנזיו. צריך ספר חדש של האצילות לצורך העשיה.