יוצא ממש מפורש מתוך חז"ל שעיקר התפקיד והכח של הספר זה לצאת איתו למלחמה. אם כי שכאשר קוראים את הפסוק אני לא רואה את זה. איך בכל זאת רמוז בכתובים? אפשר לומר שזה רק מה שכתוב בהמשך פרשת שופטים אחרי פרשת המלך – הכל המשך שם, שופטים ומלך וכהן ונביא, ואחרי כל הסמכויות מגיעים לתכל'ס, למלחמות, שממשיך גם ב"כי תצא". אפשר לומר שעיקר ספרו השני של המלך זה הלכות מלחמה, אבל גם עם איזה מקיף של "אולי יתייהד", שזה פרשת יפת תאר הבאה בהמשך.

לכאורה, אם מצות "והיתה עמו" היא תמידית, מדוע להתחיל במלחמה ולהדגיש אותה? מתוך השאלה הזאת, למה המצב הראשון עליו נאמר "והיתה עמו" זה יוצאת למלחמה עמו, נולד אצלנו דבר מאד קרוב לפשט אבל גם לא מצאתי מישהו אומר זאת – זה מיד מעורר אסוציאציה לעוד דבר שיש מחלוקת אם היו 2 או 1. רש"י ורובם ככולם של המפרשים נוקטים בפשיטות כדעת יחיד שהיו שנים: שני ארונות קדש היו במדבר (ולאחר מכן עד שנבנה בית המקדש), אחד עם לוחות וספר תורה שכתב משה ואחד עם שברי לוחות. זו דעת רבי יהודה בן לקיש (תנא, רבי שמעון בן לקיש – ריש לקיש – הוא אמורא). [בכלל היו לנו כמה יהודה מחודשים בזמן האחרון – רבי יהודה הדרשן ברש"י וכאן רבי יהודה בן לקיש]. דעתו שיש שני ארונות – אחד עם שברי לוחות, שיוצא למלחמה, וארון שלא יוצא עם הלוחות השלמים (וכשיצא בימי עלי נענשו והוא נשבה בידי פלשתים). הארון של משה עם שברי הלוחות של הקב"ה זה יוצא למלחמה, והארון של בצלאל עם הלוחות השניים (של משה, "פסל לך") עם ס"ת של משה רבינו נשאר במחנה, על אף שלכאורה הארון שעשה בצלאל זו דרגה נמוכה מהארון שעשה משה רבינו בעצמו, שכל מעשי ידיו נצחיים לעולם ועד (גם המשכן והכלים שנעשו על פי מצותו של משה נחשבו למעשה ידיו כידוע, אך בכל זאת הארון שיוצא למלחמה נקרא הארון שעשה משה ואילו הארון המונח בקדש הקדשים במשכן נקרא הארון שעשה בצלאל, ודוק). כלומר, מה שיוצא למלחמה שייך בחיצוניות למשה ובפנימית לה' (רק ששבור), והארון במקדש הוא בחיצוניות של בצלאל ובפנימיות של משה. גם ביציאת מצרים ידוע שעיקר תפקידו של משה הוא להלחם עם פרעה ואילו עיקר תפקידו של אהרן, איש המקדש, הוא לעשות שלום ולעורר רצון בעם ישראל, ודוק (ענינו של ארון משה הוא מלחמה, כמתאים לכך שמשה הוא בנצח, וענינו של ארון בצלאל הוא שלום, ורמז: בצלאל שלום = 23 ברבוע = תענוג, משה מלחמה = חי פעמים הוי' = ג"פ יוסף, שמשה לקח עמו את עצמותיו).

זה דימוי מאד מתבקש שיש שני ארונות ויש שני ספרי תורה של המלך. מי יוצא למלחמה? הספר השני, וזה עיקר ה"והיתה עמו". סימן שצריך להשוות אותו לארון עם שברי הלוחות. זה שיש בפנים שברי לוחות זה הלב נשבר – אין מגלין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו. זה בדיוק מה שכתוב בהמשך, "לבלתי רום לבבו". יש משהו בספר המיוחד של המלך שבאמת אומרים שזה יותר גבוה מהספר שהניחו לו אבותיו שמונח בבית גנזיו (מזכיר ארון הקדש שגנוז בקה"ק). דימוי כל כך בולט שלכן פלאי פלאים שאף אחד לא מזכיר זאת (בפשט או בדרוש).

עיקר הווארט, שגם יסביר את הדעה המוזרה-לכאורה של "תורה שעתידה להשתנות" (שודאי מסורת עתיקה עוד לפני ההסבר של זה, של שינוי הכתב, וכדלקמן) – ויש מי שאומר שהרמב"ם מקבל את זה, ולכן לא הביא את דין הקמיע (שעליו נאמר "שויתי"), כי מי שלא מחזיק מהדעה של שתי תורות שעם זה בא הדין של קמיע אז חוזר ל"תורה עתידה להשתנות" – הוא שחידוש של המלכות בכלל הוא שעצם גדר המלכות זה "עולמות בהתחדשות", ומזה נבין למה המלך צריך תורה מיוחדת, שבעיקר יוצאת עמו למלחמה. כל הספירות שלפני המלכות זה הכל "אלקות בפשיטות", והמלכות – שאין לזה שום מציאות קודם (רק העלם שאינו שבמציאות), ומה שנותן מציאות למלכות זה רק עולמות, המציאות החיצונית. כל המושג מלכות בנוי על "עולמות בהתחדשות". בשביל זה הוא צריך תורה מיוחדת, התורה שבבית גנזיו זה תורה של אלקות בפשיטות, והתורה שלו שכתב לו והיתה עמו כל ימי חייו – עם המלחמה ועם כל העסקים שלו במציאות – זה תורה מיוחדת של עולמות בהתחדשות. לכן זה שייך למושג שינוי, "משנה תורה". "אני הוי' לא שניתי" זה אלקות בפשיטות, אבל המהות של המלך שכל ה'גדר' של מלכות זה עיסוק במציאות. ת"ח אמיתי שהכל אצלו ה' אין לו ענין להתעסק כלל בעולמות בהתחדשות, שזה הגדר של המלכות. בשביל הגדר הזה צריך תורה מיוחדת, תורה שנכתבת לשם השינוי הזה של "עולמות בהתחדשות", והשינוי הזה בא לידי ביטוי במיוחד כשיוצא למלחמה – שיש אויב וצריך להלחם נגדו ולהרוג אותו. שם זה עיקר המתח והחידוש של עצם התחדשות המציאות. זה רק התשתית של השיעור. זו ה'נקודה', ולפי הנקודה הזאת אפשר לפרש את כל התמיהות וכל הדינים ברמב"ם וכל הסוגיא בגמרא בע"ה.

בהקשר זה, מה בין מלך גוי למלך יהודי, או אפילו בין מלך ישראל למלך מבית דוד? מלך גוי, או אפילו מלך מישראל (ולא מבית דוד), זה תפיסה של "עולמות בפשיטות [ואלקות בהתחדשות]" (כפי שרואים היום). הייתי יכול לומר שמלכות בית דוד זה "אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות" – זה נכון, אבל הדגש על "עולמות בהתחדשות". לכאורה "אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות" זה דעת עליון, ואז אין עולם, אבל אצל מלך מבית דוד – בו כתוב "הוי' אלהיו" – זה להחשיב את ה"עולמות בהתחדשות" שברא ה"אלקות בפשיטות". תחושה זו היא ההגדרה של מלכות בית דוד. אפשר להסביר כך גם ספרי תורה – אחד מונח בבית גנזיו, זה 'מונח', הנחה עצמית, והספר שיוצא עמו תמיד זה ההתחדשות. כמובן, יש למלך ענין להמשיך את האצילות עד לעשיה, "אף עשיתיו" – מלכות מקננא בעשיה, אבל רוצה להמשיך גם את האצילות, את ה"אף" (יש בזה חרון אף, לכן לפעמים חוטא, ו"אשר נשא יחטא" וכו').