ה. מנין המצוות וסדרן בהקהל ובת"ת

כפי שדובר (בשיעור בשבוע שעבר), הרמב"ם מונה את מצות הקהל כמצוה אחת ואילו לרס"ג וסיעתו יש שתי מצוות של הקהל – קריאת המלך והקהלות הקהל. לשיטת הרס"ג זאת אומרת שהמצוה הזאת מסמלת ומשקפת את "אין מלך בלא עם" (ו"אין עם בלא מלך"). זה מדגיש מאד חזק שיש כאן זיווג, ולכל אחד יש את המצוה שלו, ו"מלך ביפיו תחזינה עיניך" (אם כי שעיקר המצוה זה השמיעה, ולא ראיה, כנ"ל – בכל אופן, איך שלא יהיה, יש כאן זיווג בין המלך והעם). אם זה מצוה אחת זה כל כך אחדותי שזה "והיו לבשר אחד", אבל מי שאומר שזה שתי מצוות מדגיש שזה את התלות וחובת הקדש של כל צד. לגבי מצות "פרו ורבו" גם יש דיון אם יש מצוה גם לאיש וגם לאשה, וגם כאן הנידון אם לעם יש מצוה או לא. לכאורה אפשר היה לחשוב שזה נוגע גם לדין בנגלה אם כופין או לא על הקהל. במ"מ זה דעות "זכר למקדש" לאדר"ת – שגם לפי הרמב"ם כופין (אף שאין מצוה על העם), ותועפות רא"ם – שמכיון שאין כאן גמר מצוה לא כופין על זה (אם זו הסיבה, אז זה צריך לכאורה להיות קשור לגירסא שנשים באות לשכר פסיעות – לפי זה צריך לכפות רק אותן). לי נראה מטעם אחר שלא כופין – היות שזה יש כאן זיווג, זה דומה לסברא שהאשה לא מצווה בפו"ר ויש מסבירים שאי אפשר לכפות עליה וזה צריך להיות ברצון (אולי מצוה מד"ס, אבל לא חובה ממש). לכן אפשר לומר שאפילו לפי הרס"ג, אף על פי שיש מצוה, לא כופין – היות שיש כאן משהו אינטימי, סוג של אישות, אז לא מתאים לכפות. העם כאן זה האשה, וצריך להיות "ומלכותו ברצון קבלו עליהם". "המלך יקראנה לעם בלהקים" = שלום בית וכו' (כאן העיקר לעניננו זה דוד בת שבע, צריכה להיות חוית דבש ולא חוית כפיה דתית) = שמואל עמד נצב עליהם (הפסוק שכתוב על להקת נביאים).

[אם כבר מקדשים את לשון הרס"ג ועושים גימטריאות, אז נתבונן בזה עוד יותר: הכל עולה ד"פ מיכל מהיטבאל (מספר האותיות של יום א' דמע"ב, פסוקים א-ג-ה זה מיכל ופסוקים בד זה מהיטבאל אותיות) – שתי נשות מלכים (מהיטבאל היא כח התיקון של המלך המתוקן הראשון, הדר, ומיכל היא אשתו הראשונה של דוד המלך שקרנה תעלה בימות המשיח, כמבואר במ"א). בדילוג אותיות, הדילוג הראשון עולה קהלת (שייך להקהל, כפי שהוסבר בדרושי סוכות, וכפי שרש"י מביא שקהלת על שם מצוות הקהל) והדילוג השני זה מוצא פי הוי' (משולש 22), חצי ממספר אותיות פרשת המלך].

אמרנו שיש רק פעם אחת "להקה" בתנ"ך. בקורקונדנצי' יש סברא בשם מדקדקים ש-להק (הכתוב רק פעם אחת) זה אחד עם להג (שגם כתוב רק פעם אחת, בקהלת – שייך להקהל), ופירושם כוסף ותשוקה (את "יגיעת בשר", עבודת האתכפיא, צריך לעשות מתוך כוסף ותשוקה). בכלל כל סוכות זה משהו עם יחוד וזיווג – "ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת" ו"פרוש עלינו סוכת שלומך". בכלל ההקהל זה כמו שהסברנו (בשיעור בברית של שילה-יהודה-ליב שאול שי') שהמלכה מביאה את כל העם ליחוד עם המלך. ועוד דבר לענין "אין מלך בלא עם": יש כאן "והיתה עִמו" וזה מתחלף בעם ("עם המלך במלאכתו"), שהם "עושי מלחמה" להם המלך זקוק במלחמה (עושי מלחמה – שייך לעולם העשיה אליו מגיע ספר התורה של המלך, וכדלקמן באריכות). האשה הטובה במקום "כנגדו להלחם בו" מצטרפת להלחם באויבים שלו. השלום בית האמיתי – האם האיש מצליח לגייס את אשתו.

אם כבר אמרנו ש"משנה התורה" שכותב המלך זה "למען ילמד", ואנחנו מדברים על שתי הדעות – הרמב"ם במנין המצוות לעומת רס"ג – נראה עוד משהו (שגם צריך מ"מ שעוד לא כתוב כאן). כשרוצים להבין איך אלו שמונים את המצוות תופסים את מהות המצוה צריך להתבונן בסדר. יש מונים, כמו החינוך, לפי סדר התורה – אבל הרמב"ם לא מונה לפי התורה, ושום ראשון לא מונה כך. אם יש להם סדר משלהם, לא לפי סדר התורה (ב'עקשנות'), סימן שיש בזה הגיון כל כך חזק ואפשר ללמוד ממנו כל כך הרבה עד שכדאי לסדר אחרת מהתורה. זה דבר פשוט. איך רס"ג מסדר את מצות קריאת המלך בתורה – "והמלך יקראנה לעם בלהקים" – אחרי איזה מצוה? זה די קרוב להתחלה (אחרי שהוא מתחיל מיראה, כנ"ל), אחרי מצות תלמוד תורה ומצוה "ללמד דת" (ללמד תורה). זה מאד משמעותי – יש לו סדרה של שלש מצוות: "ללמוד", "וללמד דת" (שתיהן על כל אחד), ואז השיא "והמלך יקראנה לעם בלהקים". נחזור לרמב"ם – אצלו יש בהקהל רק מצוה אחת, וכך גם בת"ת לפי הרמב"ם. אם קוראים תחלת הלכות ת"ת (גם מ"מ) רואים שם – והמפרשים (לפחות על העמוד) לא כל כך יורדים לעומק הענין – שעיקר המצוה זה ללמד את הבנים, את התלמידים, ומתוך זה צריך ללמוד בעצמו (כמו שאמרנו קודם, שאם תכלית המצוה זה ללמד את העם קודם צריך ללמוד בעצמו). כתוב שם שאמא לא מצווה ללמד את הבן כי היא לא במצות תלמוד בעצמה, אבל בכל אופן נראה שם שמתחיל מללמד ובשביל זה צריך ללמוד בעצמך. כך הרמב"ם רואה את מצות ת"ת כמצוה אחת בלבד. אבל רס"ג אומר שזה שתי מצוות נפרדות – ללמוד וללמד.

עוד יותר פלא, אם מסתכלים בבה"ג (וביראים שבנוי בד"כ על הבה"ג) רואים שלש מצוות של ת"ת, שזה עוד יותר פלא – מצוה ללמוד תורה, מצוה ללמד את הבנים, מצוה שלישית ללמד את התלמידים. כך יוצא מהגמרא, שדורשת כל פסוק על ענין אחר – "ולְמדתם אותם" (שאתה תלמד), "ולִמדתם את בניכם" (ללמד את הבנים), ו"ושננתם לבניך" ("אלו התלמידים"). עוד הפעם, יש שלשה פסוקים בתורה שבהחלט אפשר להוציא מהם שלש מצוות נפרדות. "ולמדתם את בניכם" זה בפרשה שניה של ק"ש ו"ושננתם" בפרשה הראשונה. הפרשה הראשונה זה ב"עושין רצונו של מקום", שיש "בכל מאדך", ופרשה שניה כשאין עושין רצונו של מקום. כנראה הא בהא תליא – אם זה רק בניך, ולא מתפשט לתלמידים, זה עדיין "אין עושין רצונו של מקום". אם זה "בכל מאדך" זה מתפשט גם לתלמידים – זה גם "בכל מדה ומדה שמודד לך הוי מודה לו בכל מאד", בכל תלמיד, גם טוב וגם לא, והמלמד גם מוסר את "בכל ממונך" כי אין לו סיכוי להיות עשיר. לכן בפרשה הראשונה, עם "בכל מאדך", זה לימוד לתלמידים. בפרשה שניה, שיש "ואספת" ואין זמן ללמד מישהו אחר, אז די שאדם שוכר מלמד ללמד בניו ותו לא.