שוב, לפי הרמב"ם זה מצוה אחת ולפי הבה"ג זה שלש – למה לרס"ג זה שתי מצוות (לא אחת לא שלש)? למה מוותר על המצוה השלישית? יש כאן כמה דברים.

קודם כל, שלש המצוות זה חש-מל-מל, פשוט: ללמוד לעצמך זה "חש", הכנעה. אפשר לומר שהמצוה של "והגית בו יומם ולילה" – כמו שנראה בהמשך – שזה "חיים הם למוצאיהם", "למוציאיהם בפה", זה הכנה לעיקר המצוה של לימוד מישהו אחר, אבל אם לא היתה מצוה ללמד מישהו אחר די לאדם ללמוד ב"חש" בינו לבין עצמו (בלי להוציא בפה). אחר כך "מל" לשון ברית מילה, שהתורה שלי לא "פאר זיך", לא בשבילי, אלא בשביל הבן שלי – בשביל הנצח, "ברא כרעא דאבוה", "נצח ישראל לא ישקר". התורה בשביל להנציח את עם ישראל, ולא בשביל הכיף שלי. זה גם פשט בחז"ל, שה' נתן תורה בזכות הילדים, הם הערבים – התורה זה בשביל הילדים. זה מל – ברית מילה. זה שהתורה היא בשביל כל עם ישראל, לפתוח את הדלתות לכל מי שבא (ולהודות לה' מאד מאד על כל מדה ומדה, על כל תלמיד ותלמיד), זה המתקה – זה כבר מל מלשון דבור. זה עיקר הדבור, "ושננתם", שיהיו שנונים בפיך. "ולמדתם אותם את בניכם" לא מדגיש את הדיבור בפה, את השינון – "את משנה התורה הזאת", התודה שעתידה להשתנן בהקהל (יש גירסא כזו בספרי). זה חש-מל-מל חלק.

נחזור, מה עם רבינו סעדיה גאון שמחסר את המצוה השלישית? הרב פערלא אומר שיש קשר להקהל, שמביא אחר כך, אבל בעיקר שיש עוד מצוה אצל הרס"ג – מצוה על חכמים להורות (אין כזו מצוה ברמב"ם). יש מצוה לחכם שמגיע להוראה כאשר יבואו לשאול אותו שאלה – "להורות לבני ישראל". הרב פערלא אומר ש"להורות" של הרס"ג זה במקום ה"ושננתם" של הבה"ג. בכל אופן, אנו רואים מהסדר שלו שדווקא שם את המלך אחרי ללמוד וללמד – וזה לא בכדי – שאצלו תכלית הלימוד זה מצות הקהל, "למען ישמעו ולמען ילמדו", ומי שמלמד זה המלך. ברור שזה ההמתקה אצלו. אם יש כאן הכנעה-הבדלה-המתקה אצלו זה ללמוד-ללמד-והמלך יקראנה לעם בלהקים.

יש כאן תופעה במצות ת"ת – שאצל הרמב"ם זה אחד, אצל הרס"ג זה שתים, ואצל הבה"ג שלש. בהפשטה, מה בחסידות השרש של זה שמשהו יכול להיות אחד, שנים או שלשה דברים? יש בביאור של רבי הלל לשער היחוד פרק שלם שמתחיל בכך שהכתר הוא אחד או שנים או שלש – הפרק על הכתר (מקור יפה לצטט). לפי זה היה טוב להביא הוכחות שהרמב"ם תופס לשיטתו את הכתר כאחד. עצם הקשר של ת"ת לכתר – אצל הרמב"ם כל הלכות ת"ת הם סביב "כתר תורה" (והכתרים האחרים נזכרים במשנה תורה רק שם, כדי להבליט את מעלת כתר תורה). אפשר לומר שהוא תופס את הכתר כמהות אחת (יש להביא עוד דוגמאות שכך בפנימיות אצלו), הרס"ג כעתיק ואריך והבה"ג כ-ג רישין. ג רישין שבכתר הם גם חש-מל-מל. האמונה זה שרש ה"חש", מה שהוא לומד לעצמו – קונה לעצמו כתר תורה, זה רדל"א. אצל הרמב"ם עיקר המצוה זה "ולמדתם אותם את בניכם", אבל בשביל זה צריך להיות מצווה ב"ולמדתם" אותם – זה 'קונץ', שצריך להיות מוסתר בתוכו. ללמד את הבנים זה התענוג, "רישא דאין". ללמד את התלמידים זה "רישא דאריך" – זה להפיץ את התורה הלאה, אם אתה זוכה ו'מולך' (נעשה ראש ישיבה, אריך זה לשון מלך, ריכא), זה רצון חזק להפצת תורה. היות ש"רישא דאין" מתלבש ב"רישא דאריך", ויש רק ראש אחד גלוי, כך אפשר להסביר את דעת הרס"ג. היינו שזה לא שני חלקי הכתר בדרך כלל, עתיק ואריך, אלא ג"ר דעתיק ואריך (בו מלובשים ז"ת דעתיק). אצל הרמב"ם הכל המצוה ללמד – רישא דאין מלובש ורדל"א נעלם. את הרדל"א לא מונים, כמו שמצות האמונה של הרמב"ם זה "לידע" – זה לא ממש אמונה, אלא עם התבוננות וגילוי (והבה"ג מסביר שרק אמונה בלי התבוננות וידיעה זה לא מצוה).

אחרי המבנה החשוב הזה נחזור ונאמר שהרי הרב פערלא אמר שאולי המצוה השלישית אצל הרס"ג זה "להורות", והצענו גם שאולי זה המצוה של קריאת התורה מהמלך. אז אם פורשים את היריעה לגמרי יש חמש מצוות אפשרויות: ללמוד לעצמך, ללמד את בניך, לשנן לתלמידיך, להורות הלכה למעשה (אם הגעת להוראה ומישהו בא לשאול אותך), אם אתה מלך לקרוא את התורה פעם בשבע שנים בפני כל ישראל. כמובן, את המבנה השלם הזה אף אחד לא עשה (כי הרב פערלא רק משתדל להשלים את הרס"ג ביחס לבה"ג). אם מתבוננים ככה הכל מתהפך: שלש המצוות של ת"ת יהיו כנגד נר"נ ממטה למעלה – נפש זה השקעה בלימוד (זה המלכות, האני), ואם אדם השלים את הנפש וזכה בה הוא מקבל רוח שזה ללמד את הבנים (המדות זה הבנים), ואם עוד יותר זכה מקבל נשמה (שזה ממש שכל, אבל מוחין דאמא) כדי לשנן לתלמידים, ואם יותר מזה זוכה להיות רב מורה הוראה כנגד החיה (זה ממש "אורייתא מחכמה נפקת"), ואם זוכה עוד יותר הוא משיח ומקבל כתר תורה, יחידה, והוא מלך הקורא את התורה בפני כל ישראל.]

[לפי התבוננות זו, במיקומן של מצוות הקהל אצל הרס"ג, יש להתבונן גם בסדר המצוות אצל הרמב"ם, שגם אמור לשפוך אור על הענין: למרבית הפלא, מצות הקהל (מצוה טז) באה לפני מצות המלך לכתוב ס"ת שני (יז) והמצוה שאחריה (יח) על כל אחד לכתוב ס"ת (ברמב"ם פרנקל יש גירסא שנקראת "מנין המצוות הקצר", שלא ברור מקורו, ושם באמת הפוך – קודם מצוה על כל אחד לכתוב ס"ת ואח"כ המצוה על המלך). אפשר לומר שהרמב"ם רוצה לרמוז לנו שבהקהל המלך קורא מהספר שכתב בשביל הקהל. הדגשנו שלא משמע לנו כך בשיטת הרמב"ם, אבל אולי כאן (בסהמ"צ, שבגדר "מהדורא קמא" ביחס למשנה תורה) הרמב"ם כן רומז לכך, ולכן מקדים ספר המלך לספר של כל הדיוט (אבל עדיין לא נשמע נכון, ונראה לומר – על דרך מה שהרב פערלא כותב בשם רבינו יונה על סנהדרין, שלומדים על שתי התורות של המלך לא מהמלה "משנה", ועל כן היא פנויה ללמוד שקוראים רק משנה תורה בהקהל – שהיות שהרמב"ם בסהמ"צ מדגיש שהמלך קורא רק ממשנה תורה, יש לומר שזה מה שלומדים מהלשון "משנה התורה" בספר התורה של המלך, ובשביל הלימוד הזה הוא מסמיך, ולא בשביל לומר שמזה קוראים).]