יט. הערוך:

מפירוש הרד"ק ש"משנה" זה לשון "ושננתם" וזה "לשון התורה" יוצא שמה שקבוע זה רק הלשון, ואפשר להבין שהכתב זה משתנה.

כ. המהרש"א כותב שאין נביא רשאי לחדש, אז איך אפשר לחדש כתב אחר? מזה שכתוב "משנה תורה" התורה עצמה מלמדת שיהיה חידוש. ככה 'מכשירים' חדושים שלא שמעתם אוזן – להוציא מדעת המתנגדים...

כא. המהרש"ל על "כתיבה דקה שתהא כ"כ קטנה וכו'" זה דווקא למי שאומר שהכתב לא עתיד להשתנות אלא ס"ת שני, ולכן המהרש"א תמה שהוא 'מלביש' את זה על לשון השינוי. זה מחזק מה שאמרנו שמשמעות שינוי נמצאת גם בלי שמדברים על שינוי הכתב (כלומר, גם למ"ד שלא לומד כאן שינוי – יש בכל זאת שינוי, היינו מה שרצינו לומר שהמלך הוא בעצם "עולמות בהתחדשות" והשתנות).

כב.

[עד כאן לפי סדר דפי המקורות. מכאן השלמות אור ל-זך טבת טלפונית]

כג.

כד.

כה.

כו.

כז. "כתב אשר נכתב וגו' אין להשיב" = 3328 = 13 פעמים אהרן (שהוא גם אהבה בהקטנת האותיות). אם מוציאים ר"ת וס"ת ואמצעי תיבות (בהן מספר לא זוגי) = 2210 = פה פעמים הוי' = אהבה פעמים נעים. השאר = 1118.

כח. ספר תורה = שמע ישראל = עשו הרשע. ארון קדש ספר תורה = הוי' פעמים טוב מאד (26 פעמים 62).

כט.

ל.

לא.

לב. יש שיחה ארוכה של הרבי שאומר שמי שמקדיש את הספר לציבור לא הפסיד את המצוה (לא כמו ה"תורת חיים", שכולם לא פוסקים כמוהו ומחפשים למה זה לא ככה), ושספר התורה של הקהל זה ספר תורה פרטי של כל אחד ואחד. אולי זה בקשר עם המבצע של אות בספר תורה. זה בכלל מצוה משיחית, "כל אשר נמצא כתוב בספר לחיים" – פסוקי דניאל שהם היסוד למבצע אות בספר תורה בכלל, ובפרט לחילים. הרבי הוא זה שכותב ששתי המצוות האחרונות, הקהל וכתיבת ס"ת, זה חויות של ראיה – חויות של הר סיני (הקהל פשוט, ומזה ש"כל המגיה אות אחת וכו' כאילו קבלו מסיני" אומר שגם בכתיבת ס"ת יש חויה של קבלה מסיני).

לג. המנחת חינוך כותב שאם מ"ע של כתיבת ס"ת של כל אחד היא דאורייתא (עדיין), ואם המצוה היא לא רק על הכתיבה אלא על שיהיה לך (כמו התורת חיים) – ואז אם זה נאבד צריך אחר ואם זה נגנב יש פלפול שאולי אפילו אם לא אצלך זה בבעלותך בכל מקום – על זה שואל איך מותר למכור את ספר התורה שלך בשביל לישא אשה או ללמוד תורה, הרי לא מצינו בשום מקום שאפשר לבטל מצות עשה מדאורייתא בשביל לקיים מ"ע אחרת.

הפן או הדין שיהיה לך, בספר של הדיוט, זה נוגע למצות המלך. משמע שיש מצות כתיבה ויש מצוה שיהיה לך. לגבי המלך זה מאד פשט שחייב שיהיה לו כל הזמן (אם כי על זה כתוב "וכתב לו" – כתיבה לשמו, גם שיכתוב וגם שיהיה, אבל פשט הפסוק מדגיש שיהיה לו, "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו"; הכתיבה בפסוק ההוד והמטרה שזה יהיה איתו בפסוק היסוד). אפשר אפילו לומר שזה גדר ההבדל בין ס"ת של הדיוט לס"ת של מלך. אצל הדיוט העיקר הכתיבה, וזה שיהיה לו זה טפל (פרט; עצם ומקרה בלשון הראשונים), ואצל המלך העיקר שיהיה לו והכתיבה זה טפל. אם יש עיקר וטפל במצוה דאורייתא – כלל ופרט בתוך המצוה – אז אפשר לבטל את הפרט בשביל קיום מצוה רבה מדאורייתא כמו לשאת אשה. כלומר, הפרט הוא יחסית הידור – הידור מדאורייתא זה כמו חובה מדברי סופרים – ואת זה אפשר לבטל בשביל מצוה דאורייתא. לפי זה יצא שהמלך לא יוכל למכור את ספר התורה שלו בשביל לשאת אשה (את הספר תורה הראשון יכול למכור בשביל להתחתן...).

לד. עיקר האריכות ברוגאטשובר זה בהלכות ס"ת (לא הובא במ"מ).

לה.

שוב, השאגת אריה אומר שמצות עשה של ס"ת שייך גם לנשים. איך אני יודע שהרבי מסכים? שלא מחלק ב"אות בספר תורה" בין בנים ובנות, כולם צריכים אות בתורה. דבר שני הוא כותב משהו אחר.