בדרך כלל הכלל המתמטי הוא שכל ריבוע זה שכל משולש אותו מספר עם משולש המספר שלפניו. 16 בריבוע = משולש 16 (136) ועוד משולש 15 (120). כאן הפרשיות מתחלקות 137 ו-119 – אפשר לומר חבל שזה פספס באחד, אבל עכשיו נגלה משהו שלא גילינו עד היום הזה: זה לא פספוס, אלא מכוון מאד. דווקא בגלל שיש פה סטיה של אחד יוצא שהריבוע הפנימי נגמר במלה האחרונה של הפרשיה הראשונה, וזה יהיה כלל בכל ריבוע של מספר זוגי. לדוגמה: 10 בריבוע זה 100, 55 ועוד 45, אבל הריבוע האמצעי שלו יסתיים במלה ה-56. במספר זוגי, המשולש הראשון הוא חצי הריבוע ועוד חצי השורה הבאה, אבל היות שהריבוע הפנימי הוא אחד יותר מחצי השורה הבאה, אז אם אני רוצה שהפרשיה הראשונה תסתיים בסוף הריבוע הקטן חייב להיות אחד יותר. זה התופעה כאן של שתי הפרשיות.

מה זה ה"רום לבבו בקרב ישראל" שבריבוע הפנימי? לכאורה זה היפך הכוונה כאן. אבל מה זה המלך האמיתי, שיש לו ס"ת שלוקח לכל מקום ומכניס את התורה למלחמה (עיקר החידוש, כדלקמן), ובזה מגלה "והיה הוי' למלך על כל הארץ וגו'"? זה "ויגבה לבו בדרכי הוי'". הויסות והאיזון של הספר הזה, שמחד "לבלתי רום לבבו" שאז "יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל", ומצד שני צריך בדיוק להיפך, "ויגבה לבו בדרכי הוי'" לגמרי (נאמר על יהושפט המלך, מבית דוד, עליהם כתוב "הוי' אלהיו"). צריך איזון בין שפלות פנימית לרוממות חיצונית. זה מסביר איך מפרשת המלך, שנגמר "לבלתי רום לבבו", למשפט המלך שזה רום לבבו לגמרי – שעושה מה שהוא רוצה. אפשר לומר שמשפט המלך בגלל פגם העם, אבל זה לא כך כי הרמב"ם פוסק זאת להלכה. אם רוצים לתרץ זאת – זה רק להראות לאנשים את הריבוע הזה, "רום לבבו בקרב ישראל".

[(ישראל הזכיר שיעור על רחב"ת שנשרף וספר תורה עמו). אחד הדברים שכתוב במלך "לא יתנאה" ויש גרסא "לא יתגאה". הפירוש ב"לא יתנאה" שלא יאמר את השמות, ורבי חנניה בן תרדיון הגה השם באותיותיו. לא יתנאה בספר תורה של אבותיו, אבל כן בשלו – שם יכול להגות (בבחינת "ובתורתו [בספר התורה שלו] יהגה יומם ובלילה", כדלקמן). יתנאה-יתגאה זה זה חילוף גן – פרצוף הבינה באלב"מ. נאה-גאה = א-דני (זה באמת שם ה', האזכרות שלא יתנאה-יתגאה בהם). "אשירה להוי' כי גאה גאה" = כתר, זה הכתר מלכות.]

יש בפרשת המלך שבעה פסוקים, כנגד ז"ת. איך רואים את זה? הפסוק הראשון הוא הפסוק הבעיתי, כמו שהיתה לשמואל בעיה (שחשב שהעם חטא ומלך זה לא טוב): "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוי' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי". איך זה חסד? זה שה' פתוח לבקשות שלנו, עובר למעשה, זה חסד חנם (אין כאן סיבה שנזכה למלך ככל הגוים) – זה 'חאפ'. אחר כך דינים – "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ [שיהיה מוראו עליך] אֲשֶׁר יִבְחַר הוי' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" – יראת המלך, והדינים שמגדירים את המלך, זה גבורה. אחר כך יש "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַהוי' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" ו"וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד". היות שזה דומה הייתי חושב שזה נו"ה – סוסים זה בטחון עצמי מופרז, ונשים זה "איהי בהוד" וכן כסף-כלכלה בהוד. אבל אז מה עם תפארת? אם רוצים ללכת לפי סדר הספירות סוסים זה בתפארת – אם המלך מרבה סוסים הוא מתפאר. מי שהוא גביר היום לא רוצה שידעו כמה כסף יש לו, אבל מי שרוצה להסתיר את זה ובכל זאת להתפאר קונה הרבה רכבים מפוארים. לפי זה נשים וכסף עוברים לנצח – איך זה? זה מה שנותן למלך בטחון עצמי מופרז, אפילו יותר מסוסים. זה יותר פנימי. אם לאדם יש כסף בלי סוף ודאי יש לו בטחון עצמי שיכול לעשות מה שהוא רוצה – תחלת בנין המוחין-התודעה של המלכות זה מהנצח. זה שחושב שאני מלך ויכול לעשות מה שבא לי בא מהכסף, ולא מההתפארות. למה כתוב סוסים לפני נשים? הייתי חושב שסדר הגיוני זה נשים-סוסים-כסף או כסף-סוסים-נשים. על פי פשט כי לסוסים יש ענין בפ"ע, לא לרדת למצרים, ולכן מקבל פסוק בפני עצמו. נשים נותנות בטחון עצמי מופרז, בקליפה. בקדושה מותרות למלך עד חי נשים. גם בכסף – לא להרבות יותר מדי, אבל צריך בשביל לשלם משכורות, ואם את זה יש לו זה בטחון עצמי טוב. האשה נותנת בטחון – "בטח בה לב בעלה". וגם כסף וזהב נותן כסף. אנשים שלא מבינים עד כמה בטחון אפשר לקבל מהאשה הולכים רק על כסף, אבל אחד שמעריך את האשה לא צריך כל כך הרבה כסף – מקבל בטחונו מהאשה. אז כשיש לו את כל זה – כסא המלכות בהוד: "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם". עניני ספר התורה של המלך הם מפסוק ההוד עד פסוק המלכות, להראות שיש משהו 'הודי' בקיום מצוה זו על ידי המלך, הבא אחרי התישבותו כראוי על כסא מלכותו (על פי הלכה "והיה כשבתו" היינו שחייב לכתוב ספר זה אחרי שהוא מלך – אפילו שכבר נבחר לפני שנכנס לתפקיד), ככתוב בשלמה המלך כאשר ישב על כסא ממלכתו – "ויתן עליו הוד מלכות". הפסוק הששי זה צדקתו, "צדיק יסוד עולם" – "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת הוי' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם". והסוף זה המלכות-השפלות וקיום המלכות: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל".

זה הדרך הישרה, אבל אם רוצים סוסים ונשים-כסף בנו"ה, צריך לומר שיש בפסוק הראשון גבורה (מוראו עליך) ותפארת (מקרב אחיך). אז יש שלשה פסוקים בסוף לשתי ספירות, אז צריך להוסיף עטרת היסוד. בכוונת הכתיבה באריז"ל יש הקולמוס זה יסוד, הדיו טפת זרע, והקלף זה מלכות. אחר כך צדקת המלך זה עטרת היסוד, והפסוק האחרון זה המלכות כפשוט. השטה הראשונה יותר חלקה, לפי הסדר, ואז יש החידושים על התפארת והנצח. עד כאן.

בפסוק האחרון – פסוק המלכות – "לבלתי רום לבבו וגו'" יש בפסוק "לב יהודי", מתחיל ב-ל ונגמר ב-ל ("לבלתי... ישראל"), זה תופעה נדירה. בכל הפסוק יש 10 פעמים ל = ש. ל נקראת "מגדל הפורח באויר" ויש בו 300 הלכות. ל זה אות הלב בכל מקום (באותיות דר"ע ובעוד מקומות בחז"ל), וזה שהוא פורח באויר זה "ויגבה לבו". זה רמז מובהק שיחד עם ה"לבלתי רום לבבו" בגאוה שלילית זה מתחיל עם "ויגבה לבו" ונגמר בזה ויש כאן י"פ בפסוק – הכל מגדל הפורח באויר. מלך צריך הרבה מגדל הפורח באויר. בכלל, בכל הפרשה יש ריבוי אותיות ל. חוץ מזה שזו האות המרכזית של המלה מלך (וממוצע שלש אותיותיה), אפשר לומר שכל הפרשה היא של אותיות ל. בראשון 6, בשני 10, בשלישי 7, 6, 6, 9, 10. סה"כ יש בפרשה דן אותיות ל. יהודה = ל, ל מעלות המלך, ל כלים של מלכות דאצילות, ויש "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל [שקאי על שבט יהודה, כמפורש ברש"י]". [אם חוזרים לפרשת הקהל גם שם יש חשיבות ל-ל – הסברנו שהקהל זה לקחת את ה-ק היורדת ולהפוך אותה ל-ל שעולה. האות המשותפת בין מלך והקהל היא ל. בפרשת הקהל יש מב אותיות ל. בשתי הפרשיות יחד יש 96 אותיות ל (צו). שאר כל האותיות זה 949. הסימן – סוד הוי' אותיות ל ו-אהבת ישראל אותיות אחרות].